שוב מקריב העם העיראקי את בניו. בחוצות הערים נטבחים קומוניסטים לאלפיהם. ועד עתה קשה להעריך במדויק עד לאן הוסגו לאחור כל אותם הישגים שהשיג העם העיראקי.
מגמותיו של השלטון החדש שהשתלט על עיראק מתבהרים מדי יום ביומו. משטר זה הוא ריאקציוני באופיו, וריחו של הנפט המהול בדם, נישא ממנו למרחקים. עיראק הינה הארץ בעלת הנתונים הטבעיים המבטיחים ביותר במזרח התיכון. היא עשירה במקורות מים בשפע, במעיינות נפט שופעים, 30% מאדמתה ניתנים לעיבוד, שטחה 444,000 קמ"ר, ובה רק כשבעה מיליון תושבים.
ברכתה של הארץ היתה גם לקללתה. העם העיראקי נהנה אך מעט מעושרו, והמהפכה הרפובליקנית שפרצה ביולי 1958, הבטיחה לעם העיראקי רווחה על חשבון אוצרותיו הלאומיים.
אולם לא כך התרחש בעיראק. המהפכה העיראקית נעצרה, ועתה השתלטה כת רודנית על הארץ, והיא חותרת לבטל את כל ההישגים. את הסיבות שגרמו לכל ההתפתחות הזו יש לנתח ולהסיק את המסקנות הנובעות מכך.
הצבא בראשותו של עבד אל-כרים קאסם חולל את המהפכה, בתמיכת המפלגה המאורגנת והחזקה ביותר בעיראק, היא המפלגה הקומוניסטית העיראקית. בתחילה היתה המפלגה הקומוניסטית העיראקית בעלת הברית ההדוקה ביותר של קאסם, הן במדיניות הפנים שלו, ובעיקר במדיניות החוץ, ולמעשה תמכה בו במדיניות החוץ עד ליומו האחרון, למרות שקאסם שינה את יחסו אליה במרוצת הזמן, ובסיבות עוד נדון להלן.
בשנתה הראשונה התבלטה המהפכה באופיה הסוציאלי. המהפכה נדחפה על ידי ההמונים ונאלצה לעשות הטבות ממשיות; נעשתה הרפורמה האגרארית, וכבר בשנה הראשונה למהפכה, 1958-59, הופקעו 6.5 מיליון דונם אדמה, צומצמו זכויות חברות הנפט הזרות, וכן נעשו דברים לשיפור מה של תנאי העובדים בעיר.
אספקט אחר של המהפכה העיראקית הוא בין-לאומי. הסטאטוס קוו באזור שונה לרעת המערב, ברית בגדאד רוקנה מתוכנה, ברית המועצות יכלה עתה לנשום לרווחה בקטע זה של החזית הבין-גושית. ואזי, בשל מדיניותה העקרונית לסייע לארצות המשתחררות מעול המערב, ובעיקר בשל המאזן החדש שנוצר לטובתה, באה תמיכתה ועזרתה הכלכלית והצבאית לקאסם.
היתה זו תמיכה שללא ספק, לולא היתה, לא יכלה הרפובליקה העיראקית הצעירה לעמוד על רגליה.
גורם אחר שנוצר עקב המהפכה הוא שינוי המערך הבין-ערבי באזורנו. השינוי היה לרעתו של עבד אל-נאצר, מפני שהאיחוד שאליו היו נשואות [עיניו] לא נראה בעיני קאסם, משום שלעיניו נראתה הדוגמה של האיחוד שבין סוריה לבין מצרים. למעשה, איחוד כפי שרצו המצרים לא היה אלא כפיפת הכלכלה העיראקית לאינטרסים המצריים.
לאחר שקאסם התבסס במידה מסוימת בשלטונו, החלו לבוא השינויים שניכרו בכל תחומי המדיניות העיראקית. גלגלי המהפכה החלו לחרוק, הרפורמה האגרארית הצטמצמה מאוד (בשנה השנייה הופקעו 2.5 מיליון דונם בלבד), הפיאודלים החלו להרים ראש ולבסס שוב את זכויותיהם.
החרויות הדמוקרטיות החלו להצטמצם בצורה חמורה, נאסרו מנהיגי מפלגות שונות שסייעו בידי קאסם להגיע לשלטונו, כולל המפלגה הקומוניסטית העיראקית. זכויות האיגודים המקצועיים צומצמו, ולעומת זאת החל שחרור הדרגתי של ריאקציונרים מבתי הסוהר.
הסיבה לתהליך זה היתה נעוצה בכמה גורמים. ראשית, קאסם לא היה מארכסיסט, הוא לא היה נציג מעמד הפועלים, ולמעשה הכוח שעמד מאחוריו היתה הבורגנות הלאומית שנפגעה על ידי המונופולים הזרים.
אותה בורגנות השיגה את המטרות שהציבה לעצמה ופחדה מפני התפתחות המהפכה, היא לחצה על קאסם והוא עצר.
כאמור, קאסם לא הבין את תהליכי המהפכה, הוא לא הבין שהמהפכה אינה יכול להיעצר, ועצירה פירושה נסיגה.
המהפכה תבעה את התפתחותה, ובעיראק היו התנאים האובייקטיביים להתפתחות. היה מעמד פועלים חזק, היו חוגי אינטליגנציה מאורגנים ובעלי הכרה, הריאקציה היתה בקו של נסיגה והחלשה.
קאסם נקלע לסתירה בשל חוסר הבנתו, שממנה נבעה הססנותו שבסופו של דבר עלתה בחייו. הוא החל לפורר את הכוח המאורגן והחזק ביותר, את המפלגה הקומוניסטית העיראקית. ולפי עדותו של סאלם אדין, המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית העיראקית בוועידה ה-22 של מ.ק.ב.מ. [המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות] מתבררת העובדה הבאה: בבית הסוהר נמקו אלפי עצורים דמוקרטים, נהרגו על ידי אנשי קאסם 286 אנשים, קומוניסטים ודמוקרטים.
לאור הדברים האלו צפה השאלה הנוקבת, מדוע יכלו לקרות הדברים בעיראק בניגוד למקווה, כלומר, מדוע הכוח המאורגן והחזק של המפלגה הקומוניסטית העיראקית לא התנגד למעשה לקאסם, לא יצא להתנגד לטרור שלו, ונתן לקאסם לפורר אותו.
התשובה לכך נעוצה בשתי סיבות. ראשית, המפלגה הקומוניסטית אינה רואה את עצמה כמנהיג מהפכה, ולמרות שהחלה נסיגה במטרות המהפכה לא נקטה כל יוזמה להשתלט על העניינים. היא היתה כבולה להנחה שבראש התנועה לשחרור לאומי מוכרחה לעמוד הבורגנות הלאומית, ובשאלת עיראק יש להטיל ספק באמיתות הנחה זו.
הסיבה השנייה היא, עמדת מדיניות החוץ של קאסם. המפלגה הקומוניסטית, למרות הטרור כלפיה, המשיכה למעשה לתמוך במדיניות החוץ של קאסם עד הסוף, למרות שגם כאן הוא גילה הססנות בקשר לעמדתה האנטי-אימפריאליסטית והנייטראלית של עיראק.
כאמור, נישלה ברית המועצות את המערב מעמדה אסטרטגית חשובה באזור, והיא היתה צריכה להתבסס בעמדה שפונתה. הביטוי לכך היה, שנתנה תמיכה צבאית וכלכלית לקאסם, ונראה שלברית המועצות די בעמדותיו של קאסם במדיניות החוץ שלו בכדי שתתמוך בו.
הקומוניסטים העיראקים נקלעו כאן לסתירה מוחצת; מצד אחד הם נרדפים עד צוואר על ידי קאסם, ומצד שני הם תומכים במדיניות החוץ שלו. ההסבר לכך הוא, שהם ראו את החשיבות הבין-גושית של הצבא בעיראק יותר מאשר החשיבות של הענייניים הפנימיים בעיראק. הם לא רצו לצאת נגד קאסם בכדי לא לפגוע בעמדות של ברית המועצות באזור.
מצב דברים זה הינו שורש הסתירה שבין מדיניות החוץ הסובייטית לבין תנאיה של המפלגה הקומוניסטית העיראקית.
לקחי ההפיכה האחרונה
קאסם, שמדיניותו החלה להסתבך מדי יום ביומו, נקלע למבוך של סתירות שהביא בסופו של דבר לקיצו. הוא נקלע לסתירה שבין עמדותיו האנטי-אימפריאליסטיות לבין הריאקציה. הוא הסתבך במלחמתו עם הכורדים, מלחמה שהינה בלתי צודקת, משום שזכאים הכורדים למילוי תביעותיהם לאוטונומיה.
קאסם הסתבך בדרישתו לסיפוח כוויית. מאמציו אלה תבעו סכומים גדולים, וצבאו רותק בחלקו. בלית ברירה החל לנקוט בשיטה הפסולה של הפרד ומשול. אך גם זו הורתה רק על חולשתו. במצב דברים זה החלו הניסיונות להורידו. ההתנקשויות בחייו רבו. עד שלבסוף הצליחו.
על רקע המצב הזה פרצה ההפיכה, שכמה סימנים בולטים אופייניים לה. היא נתמכה על ידי כל הריאקציה העיראקית, החל בפיאודלים וכלה בלאומנים. היא בוצעה בעזרת המערב, האנגלים והאמריקאים, שרצו להחזיר את שליטתם המלאה על האזור החשוב הזה, הם רצו להחזיר לעצמם עמדות אסטרטגיות וכלכליות (נפט) שאבדו.
ההפיכה נתלוותה בשפך דם שאין לו אח ודוגמה במזרח התיכון, שכן נטבחו מאות קומוניסטים ותומכיהם. היא נתקלה באדישות בולטת של הרחוב העיראקי, כלומר בוצעה ללא תמיכה המונית. וכן היא בוצעה רק על ידי חלק מהצבא, בעוד חלק אחר לא נשאר פסיבי והתנגד לה.
מהעובדות המובאות כאן אפשר להסיק כמה מסקנות, שאחדות מהן מצערות. הרבה מהבעיות הקיימות אחרי ההפיכה היו גם בתקופת שלוט קאסם, אלא שעתה החריפו והגיעו לשיאים חדשים.
השאלה הראשונה שנשאלת היא, מדוע יצאו הפעם הקומוניסטים עם נשק ביד להגן על עצמם? הרי בתקופת קאסם נרדפו גם כן, ולא בכפפות משי טיפלו בהם, מאות מאנשיהם נרצחו, ואלפים רבים נכלאו. מדוע אז לא נטלו נשק והגנו על עצמם?
הסיבה לכך נעוצה בעובדה שמשטר ההפיכה סיכן את ההישגים המעטים שהושגו בתקופת קאסם במדיניות החוץ העיראקית; מדיניות של נייטראליות ואנטי-אימפריאליזם.
מבחינת מדיניות החוץ של ברית המועצות היתה כאן סכנה של איבוד עמדה חשובה באזור, ואז השתחררו הקומוניסטים העיראקים מהסתירה שנקלעו אליה בתקופת קאסם, ויצאו לעשות את ההכרחי להגנה על עצמם, למרות שכבר היה מאוחר לכך. הזמן הנכון היה ב-1958.
הרי שלטונו של קאסם היה גם הוא ריאקציוני במדיניות הפנים שלו, ונעימת התמיכה של הקומוניסטים היתה רק במדיניות החוץ שלו. היה טוב לולא היתה קיימת הסתירה הזאת, אולם במציאות היא היתה קיימת והקומוניסטים העיראקים שילמו בעד השגיאה.
בעיה אחרת שיש לתת את הדעת עליה היא הטענה שהקומוניסטים העיראקים לא תפסו את השלטון משום שהתנאים בעיראק לא היו בשלים לכך. לטענה זו יש לגשת בספק מה. כי הנה, מהעובדות ידוע, שכת הקצינים בראשותו של עארף ניגשה לביצוע ההפיכה שלה ללא תמיכה המונית, וכן חלק ניכר מהצבא התנגד לה, ובכל הם הצליחו.
אפשר לומר שהם הרפתקנים, אולם קשה לומר שהם לא חישבו את צעדיהם והסתכנו. אמנם הקומוניסטים אינם הרפתקנים, אולם איזו מהפכה אפשר לבצע ללא סיכון, וללא שפיכות דמים, ובעיקר בתנאים הנוכחיים של עיראק. הנה נוכחנו שהססנותם וחישוביהם לא מנעו שפיכות דמים וטבח, ועתה יחלוף זמן רב עד שהמפלגה הקומוניסטית העיראקית תתארגן מחדש.
דבר אחד מצער שיש לתת עליו את הדעת ולהתייחס אליו בכל חומרת הרצינות, הוא עמדת ברית המועצות נוכח ההפיכה.
שוב מוכח מהתפתחות הדברים שמדיניות החוץ הסובייטית אינה עולה תמיד בקנה אחד עם [האינטרסים] של הקומוניסטים בארץ הנתונה. מבחינת האינטרס הביטחוני של ברית המועצות והמחנה הסוציאליסטי, נקטה היא צעדים שתאמו את צרכיה. היא הכירה הכרה מהירה בממשלת ההפיכה. מאות טכנאיה מוטסים לשהות בעיראק ולאמן את הצבא העיראקי… וייתכן שתמשיך לשלוח נשק לעיראק. מובן, לולא עשתה זאת, היו העיראקים חוזרים להתבסס על אוריינטציה מערבית מובהקת, את החלל שהיה נוצר בעיראק היה המערב תופש… ואין כל ערובה לכך שלמרות שהכירה ברית המועצות בעיראק ותמשיך לתמוך בה, לא תפנה זו בחזרה לחיק המערב.
אולם מהבחינה של הקומוניסטים העיראקים אין הדברים כך, הם נטבחים לאלפיהם בהשראת השלטונות העיראקיים ובנשק סובייטי. אמנם העיתונות הסובייטית מוחה על כך, אולם אין לכך כל השפעה מעשית על הנעשה בעיראק. ובעיקר אין הדבר מונע את הסובייטים עצמם מלתמוך במשטר ההפיכה, בהכרה דיפלומטית, ובאימון צבאה.
ייתכן שלטווח קצר תשיג ברית המועצות הישגים כלשהם, אולם מי יאמוד את הנזק הכרוך בעמדתה, לכוחות הדמוקרטיים בעיראק.
בהכרח הדבר ישפיע על הכרתם של הקומוניסטים העיראקים, ועלולים הם להידחף לאדישות, ואולי אפילו לעמדות של התרחקות מהמפלגה הקומוניסטית. על ברית המועצות לשקול מחדש את עמדתה בשאלת התמיכה בתנועות לשחרור לאומי, ולהסיק מכך את המסקנות הנכונות. ויותר מכך, על המפלגות הקומוניסטיות בארצות השחרור הלאומי ללמוד את הלקח מהנעשה בעיראק.
______