אחת הבעיות שפתרונן – או אי-פתרונן – יקבע את גורל העולם, היא בעיית המזון בסין. אם תוכל מדינת-ענק זו לספק די מזון לשבע-מאות מיליוני אזרחיה, ואף ליצור עודף מספיק של מזון, יוסר המכשול הרציני ביותר לפיתוח תעשייתי מהיר ומקיף, אשר יהפוך את סין תוך זמן קצר יחסית למעצמה אדירה ביותר.
אדגר סנאו, מחבר הספר "כוכב אדום בשמי סין" ומחשובה המומחים המערביים לשאלות סין, ביקר לאחרונה ביקור נוסף בסין העממית ואת רשמיו פירסם בספר עב-כרס: "מעבר לנהר: סין האדומה היום". בספר זה, אשר יצא זה לא כבר בהוצאת הספרים Random House, מוקדש פרק מיוחד לשאלת המזון בסין. להלן אנו מביאים תמצית של פרק זה. – המערכת.
בשנים האחרונות הירבו עיתוני המערב לכתוב על "רעב המוני" בסין. האם טענות אלה מבוססות על עובדות, או אינן אלא תעמולה? סנאו קובע, אחרי סיורים נרחבים בסין, ותוך הסתמכות על עדי ראייה מערביים מהימנים אחרים, כי ההודעות על רעב המוני הן בדויות.
"ייתכנו מקרים מבודדים של רעב, עקב הזנחות או כישלונות במערכת קיצוב המזון. ליקויי תזונה ניכרים קיימים ללא ספק. רעב המוני? – לא".
בעיית המחסור במזון אינה בעיה חדשה בסין. הסטטיסטיקה מראה כי באלפיים השנים, החל מהמאה הראשונה לפני הספירה ועד תחילת המאה הנוכחית, היה הרעב פוקד את סין בתדירות ממוצעת של קרוב לפעם אחת בשנה.
"החידוש הוא בכך, שמיליוני אנשים אינם גוועים, כפי שגוועו מרעב כרוני בשנות העשרים, השלושים והארבעים. החידוש הוא בכך שבפעם הראשונה הושלטה מערכת של קיצוב צודק. כמעט ולא ייאמן הדבר: בסין קיימת ממשלה אשר (מה שלא יהיו האשמותיה האחרות של ההיסטוריה כלפי ממשלה זו) הצליחה לשמור על די מטבע זר מפני שקיעה בכיסיהם של הפקידים, באופן שיכלה לשלם במזומנים עבור מיליוני טונות גרעינים אשר יובאו אחרי כישלונות היבול של 1960 – במקום לקבץ נדבות מארצות הברית, כפי שנוהגים אנשים נורמאליים".
שנה שמנה ושלוש שנים רזות
אכן, שנת 1960 היתה שנה גרועה במיוחד לחקלאות הסינית. סנאו מדווח, על סמך הסתכלות אישית, על עצירת גשמים בצפון סין, שנמשכה 200 עד 300 יום; על שיטפונות במרכז מנצ'וריה; על טייפונים במספר בלתי רגיל שפגעו בצפון מזרח המדינה. בסך הכל פגעו הבצורת, השיטפונות, הסערות, הכפור, המזיקים ומחלות הצמחים בכמחצית השטח המעובד של סין.
גם יבולי השנים 1959 ו-1961 היו מתחת לממוצע.
"אילו היה מזג אוויר טוב, היה היבול מספק בהחלט; מאחר שלא היה מזג אוויר כזה, הורע המצב עוד יותר על ידי גורמים שליליים נוספים – מידת מה של אי שביעות רצון בקומונות, ביורוקראטיה, צווארי בקבוק בתובלה. השפעתן של שלוש שנים רזות, בצירוף לחידושי הקומונות, על הפסיכולוגיה של הפלאח הסיני (שעדיין אינו משוחרר כליל מאמונות טפלות), זכתה להכרה על ידי שינוי המדיניות בשנת 1961-2. נזנחו מטרות סוציאליסטיות אולטרה מתקדמות, והוחזרו על כנם רבים מאמצעי הדירבון ליוזמה האישית".
בשנת 1958 – השנה השמנה ביותר בהיסטוריה של סין – הכריזה ממשלת סין בגאווה כי המטרה, להגיע ליבולים מספיקים, כבר הושגה. ניתנה זכות קדימה להרחבת התעשייה הכבדה. עתה, קצת באיחור אבל לא מאוחר מדי, הודתה הממשלה בכך שבעיית היבולים המספיקים טרם נפתרה, והיא מרכזת בכיוון זה את מיטב המאמצים.
כמה מזון דרוש לסינים?
על ממדי הבעיה אפשר לשפוט מן ההשוואות הבאות. בארצות הברית, שאסמיה מלאים על גדותיהם בעודפי תבואה, ושבה הדגנים מהווים פחות מחמישית מן הדיאטה של האדם הממוצע, שנה ברוכה מדי היא בלתי רצויה ביותר. שנה רזה אינה אסון אלא, להיפך, אף מביאה ברכה לכלכלה. יתר על כן, באמצעי המיכון והזיבול הקיימים בארצות הברית מאכילה עבודתו של פועל חקלאי אחד שלושים ושישה אנשים. באמצעים הקיימים כיום בסין דרוש פועל חקלאי אחד כדי להאכיל שלושה אנשים. הדגנים מהווים יותר משלושה-רבעים של הדיאטה הממוצעת; ירידה של 20% ביבול בשנה אחת – פירושה מחסור מיידי.
מובן שאת הישגיה של סין אין למדוד על ידי השוואות עם ארצות הברית, אלא רק על ידי השוואה עם המצב במדינות כמו הודו.
לדעת מומחי התזונה, דרושות לאדם שאינו עובד עבודה גופנית קשה לפחות 2,000 קלוריות ליום, בדיאטה מאוזנת. לכל סיני דרושות איפוא כ- 1,500 קלוריות ליום מדגנים (או תפוחי אדמה, סויה וכד'), נוסף על כ-500 קלוריות מסוגי מזון אחרים (פירות, ירקות, דגים, בשר וכד').
בכדי לספק ל-700 מיליונים סינים 1,500 קלוריות אלה ליום, דרוש יבול שנתי של 180 מיליון טון. זוהי הכמות ברוטו, אשר בה מובא בחשבון גם הצורך להשאיר כמות מסוימת לזרעים לשנה הבאה, למספוא, לרזרבות וכו'. אפשר להסתפק ביבול קטן יותר אם מקטינים את הכמות המשמשת כמספוא (דבר העלול לפגוע במקורות תזונה אחרים) או לצרכים תעשייתיים, או אם מפתחים מקורות מזון אחרים. הסינים, למשל, פיתחו שיטה להכנת ביסקוויטים אכילים ובעלי ערך תזונתי גבוה מעליהם של צמחים מסוימים ומעשבי ים.
כמה אורז יש בסין?
האם ביכולתה של סין להגיע ליבול כזה? המספרים הרשמיים הם כדלקמן: ב-1949 היה היבול 108 מיליון טון (אך מומחים מערביים נוטים לחשוב כי מספר זה קצת נמוך מהערך האמיתי והסינים נקטו בו כדי להבליט את הגידול שחל לאחר מכן); ב- 1953 יבול של 156 מיליון טון; ב-1955, 174 מיליון; ב-1957, 185 מיליון. שלושת המספרים האחרונים נחשבים כמהימנים גם על ידי המומחים המערביים. הנתונים הרשמיים שפורסמו על יבולי השנים 1958-9 היו בתחילה מוגזמים במידה דמיונית. לאחר מכן הודתה ממשלה סין בסילופים (דבר ששום ממשלה אחרת בהיסטוריה המודרנית של סין לא היתה מסוגלת לעשות) והמספר עבור 1958 הועמד על 200 מיליון טון. האוכלוסייה אז מנתה "רק" פחות מ-650 מיליון נפש, באופן שנשארו רזרבות ניכרות. רזרבות אלו התרוקנו בשלוש השנים הרזות שבאו לאחר מכן.
מאז גילוי שערוריית זיופי המספרים הסטטיסטיים, ממעטת סין בפרסום נתונים. על כך מעיר א. סנאו:
"אפשר להגיע למסקנה שנדירותם הנוכחית של נתונים עובדתיים אינה אלא מסתירה חדשות רעות. מצד שני, יהיה זה נבון לא להתעלם מהאפשרות שהרשויות הסיניות למדו את הלקח של טענות הרמאות העצמית ב- 1958-9, שהאופנה היא עכשיו למעט במתכוון בהצהרה על הישגים, ושאמצעי הצנע הנוכחים משקפים את החלטתם להקים רזרבות במזון ובתעשייה שיספיקו לקדם את פניה של כל סידרת קשיי טבע שיתעוררו בעתיד – לפני שיכריזו על הישגים חדשים בפני עמם הם או העולם החיצוני".
על היבול של 1960 קיימות איפוא רק השערות. השערתו של סנאו (המתאימה גם לנתונים שמסר המרשל מונטגומרי אחרי שיחתו עם מאו צה טונג) היא שהיבול בשנת 1960 היה 152 מיליון טון; פירוש הדבר: 17% פחות מהדרוש. התברר איפוא הצורך לרכז את כל האמצעים האפשריים בגידול מזון, להפסיק את רוב מפעלי הבנייה להרחבת התעשייה ולכוון את העשייה בעיקר לייצור מכשירים לחקלאות.
עם מי ובמה סוחרת סין?
בניגוד למה שנמסר בעיתונים מערביים אחדים, אין לפתור את הבעיה על ידי הפסקת כל ייצוא של מזון מסין, מאחר שייצוא זה מהווה רק אחוז אפסי מהתפוקה הכללית. לעומת זאת, מייבאת עתה סין כמויות גדולות של תבואה מקנדה ומאוסטרליה. הייבוא לשנים 1961-3 מסתכם בקרוב לשישה וחצי מיליון טון, באופן שבשנת 1961 הפכה סין להיות הלקוח מס' 2 של קנדה והלקוח מס' 1 של אוסטרליה. אולם כמויות אלה, למרות גודלן המוחלט, גם הן אפסיות כמעט ביחס לצרכים.
היבולים הגרועים והצורך להשתמש במלאי מטבע החוץ לרכישת תבואה עיכבו לא רק את הגידול התעשייתי, אלא אף הזיקו להתפתחות סחר החוץ הסיני. על סחר חוץ זה מוסר סנאו את הנתונים הבאים:
"ב-1950 הסתכמו הייבוא והייצוא הסיני ב-2,000 מיליון דולר בלבד; ב-1959 הם הגיעו ל-6,000 מיליון דולר, עם יתרה הולכת וגדלה לטובת סין. שישים עד שמונים אחוז מסחר זה הופנה לגוש הקומוניסטי; בשנים האחרונות חל גידול יחסי בסחר עם ארצות לא קומוניסטיות והוא הגיע ל-1,500 מיליון דולר ב- 1959. זה לבדו עולה על סך כל סחר החוץ הסיני שמלפני המלחמה. עד 1961 תפסו מכונות וסחורות הון אחרות למעלה מ-90% של הייבוא הסיני. אחוז מוצרי התעשייה והמכרות בייצוא של סין עלה מ-9 (בשנת 1950) ל-27 (שנת 1958) ואחוז המוצרים וחומרי הגלם החקלאיים ירד מ-58 ל-36. אולם ב-1961 הסחר עם ברית המועצות פחת ב-20%, והסחר עם רוב המדינות האחרות ירד ב-50% או יותר".
איך מחלקים?
כאמור, נהוגה בסין שיטה קפדנית של קיצוב במזון. הילדים מקבלים מנות שוות, ואילו המנות למבוגרים אינן מתחלקות שווה בשווה. הן מבוססות על סוג וכמות העבודה שמבצע האדם, וכן על הצהרה אישית שהוא נדרש להצהיר "אחרי התייעצות עם מצפונו". בשנת 1960 היתה המנה 12.5 ק"ג לחודש (פירוש הדבר: 1,500 קלוריות ליום) עבור אלה שאינם עובדים, או עובדים עבודה קלה; העובדים בעבודה גופנית קשה וכן עובדים רוחניים בכירים קיבלו 20.4 ק"ג.
במקרה של מחסור זמני מיוחד, הסובלים ראשונים הם תושבי הערים שאינם עובדים. במידה שנמצאו מקרים של תת תזונה, היה זה בקרב חלק זה של האוכלוסייה. לעומת זאת, הפלאחים אוכלים היטב, פרט לאלה הנמצאים באזורים של תת ייצור או מחסור חמור ביותר. אחד מאמצעי החרום שנקטה הממשלה הסינית בשנות המחסור 1960-1 היה פיזור האוכלוסין הבלתי מייצרים מן הערים לאזורים כפריים, כדי שיוכלו להשתתף בייצור המזון, או לפחות לקבל אותו מבלי שיהיה צורך לבזבז לשם כך אמצעי הובלה.
המכשול העיקרי לחלוקה צודקת של מנות המזון הוא המחסור החמור באמצעי תובלה. עד לשנים האחרונות ניתנה זכות הקדימה להובלת משאות הדרושים לתעשייה. לאחרונה הוגדלה הקצבת אמצעים להובלת מזון ומכשירים חקלאיים; והנהגת אמצעי חרום זה עצמו די היה בה להאט את קצב התיעוש.
אחד האזורים שההובלה אליהם קשה במיוחד הוא הדלתה של קאנטון. זהו ההסבר לזרם המהגרים היוצא מאזור זה ומסתנן להונג קונג.
ממשלת סין עורכת בקביעות סקרים על מצב התזונה של האוכלוסייה. תוצאות המחקרים מתפרסמים ברבים, והם נחשבים למהימנים גם על ידי מומחים אנטי קומוניסטיים. נתונים אלה מוכיחים – וסנאו מאשר את הדבר גם על סמך הסתכלות ישירה – כי מקרי תת תזונה הם די נדירים, ובאופן כללי המזון שמקבלת האוכלוסייה, אם כי אינו מגוון וחסר כמה מרכיבים הנחשבים כהכרחיים באירופה, הוא מספיק כדי לשמור על בריאותה וכושר עבודתה התקין.
למדו בדרך הקשה
מנהיגי סין יודעים כי בכדי לצאת למרחב עליהם לא רק להדביק א רמת היבולים של 1958, אלא לעבור עליהם. כדי לא לפגר אחרי קצב גידול האוכלוסייה וכדי להשאיר רזרבות מספיקות שיבטיחו אותה מפני אסונות טבע, חייבת סין להשיג כבר השנה יבול העולה על 200 מיליון טון. האם תצליח סין לצאת למרחב? על כך עונה סנאו:
"האומה סבלה ולמדה בדרך הקשה, בניסיון שנרכש בשיטת 'עשה זאת בעצמך'. בהדגשת היתר הסכמאטית שלהם על התעשייה הכבדה ובשיטות דוקטרינריות אחרות שנקטו, חזרו מנהיגיה על כמה משגיאות הרוסים. שגיאות אחרות ששגו – הן כולן שלהם. הם למדו כי 'תפסת מרובה לא תפסת'; עתה הם יודעים הרבה אודות הדרכים שלא תצלחנה; על כל פנים, הם הרחיקו לכת בהתקדמותם מאשר ארצות שאינן עושות כל מאמץ רציני לפתור את בעיותיהן. הפתרונות שיתקבלו לבסוף יהיו פרגמאטיים ומתאימים לתנאי סין. מסיבות שונות מסקנתי היא, כי בתנאי שלום ובעזרת מזל סביר, עשויה סין להפתיע את העולם בין 1963 ל-1967, בהוכיחה שהיא מסוגלת להאכיל את אוכלוסייתה בנוחיות. בהערכתי זו אני מניח כי סין תתמיד בהדגשה המחודשת, אשר החלה ב-1961, על אמצעים שונים להגבלת קצב גידול האוכלוסייה, ובכלל זה הפצה המונית של אמצעי פיקוח על הילודה ותעמולה בעד דחיית הנישואין עד לגיל 21 לגבי נשים ו-23 או 25 לגבי גברים".
שום מדינה סוציאליסטית לא הגיעה עדיין למצב של שפע כללי במזון; אולם סנאו קובע כי "דומה שההתקדמות שנעשתה בכיוון זה בסין במשך העשור 1949-59, עולה על התקדמותה של רוסיה, למרות עושרה הטבעי הגדול יותר, בשלושים ושלוש השנים הראשונות של הסוציאליזם".
ההשוואה עם יוגוסלביה היא עוד יותר לזכותה של סין: בשנים האחרונות מקבלת יוגוסלביה מעודפי התבואה האמריקאיים כמיליון טון גרעינים לשנה, משום שאינה מצליחה למלא את תוכניות גידול התבואה שלה. אילו קיבלה סין סיוע מבחוץ באותו יחס כמו הסיוע האמריקאי ליוגוסלביה, היו כספי סיוע זה מסתכמים עד השנה בשבעים אלף מיליוני דולרים!
אשר להשוואה עם הודו, קובע סנאו:
"הודו, ארץ בה היוזמה החופשית, הסיוע מן העולם החופשי, והפילנתרופיה האמריקאית מתחרים באופן פעיל בסיוע הסובייטי, בוודאי אינה מציגה כל אלטרנטיבה מעשית… אספקת המזון בסין משתפרת באופן מתמיד בהשוואה לזו בהודו. לפי מחקר השוואתי שנערך על ידי פרופסור אטיין ביחס לשנים 1952 ו-1955, שהיו שנים רגילות בשתי הארצות, היתה התפוקה לגולגולת בסין גבוהה ב-30% ומעלה מאשר זו בהודו. בשנת 1958-9, הנחשבת לשנה טובה בהודו… היתה התפוקה הגולמית לגולגולת נמוכה בערך ב-10% מאשר בסין. שנת 1960, שנה שבה חלה שם השואה החמורה ביותר של המאה… אין בסין שום דבר שאפשר להשוותו לרעב ולקבצנות הנראים ברחובות כלכותה ובכפרי בנגל".
דמיון מול מציאות
ושמא תוכל סין לפתור את בעיותיה החקלאיות בשיטה הנהוגה באמריקה? – על שאלה זו עונה סנאו בלגלוג: "כן, הדבר אפשרי – אילו היינו יכולים ליצור בסין אותם יתרונות הקיימים בארצות הברית. דרך אחת להתחיל בכך היתה יכולה להיות: הפחתת אוכלוסיית סין ב-80%, כלומר ב-550 מיליון נפש, כדי שלמאה-וחמישים המיליונים הנותרים היה נשאר אותו שטח חקלאי לגולגולת כמו בארצות הברית. דרך פחות דראסטית: להגדיל את השטח המעובד בסין ב-160 מיליון דונם – כך שישתווה לשטח המעובד עתה בארצות הברית, להגדיל את תפוקת הדשנים של סין פי עשרה, להגדיל את החקלאות הממוכנת שלה פי עשרים – ואז להבטיח יבולים גדולים פי חמישה מאלה שמפיקה ארצות הברית משטח אדמה דומה. להשלמת הפגנה זו של אלטרואיזם יהיה עלינו למצוא תעסוקה משתלמת עבור מאתיים מיליון איכרים סיניים שעבודתם תיהפך למיותרת עקב השינוי".
הצעה דמיונית אחרת: "בארצות הברית ובקנדה ישנם ארבעה מיליארד דונם של אדמה חקלאית ואדמת מרעה, שאינם בשימוש. אולי הסינים העודפים (מעל לצפיפות האוכלוסייה הקיימת בארצות הברית, ביחס לשטח האדמה המעובדת) יובאו לעבד אדמה זו אך ורק לצרכי עצמם ולשם ייצוא לארצות עניות ורעבות? התוצאה תהיה : הגדלה פי ארבעה של תפוקת המזון בארצות הברית-קנדה, יצירת שפע לא רק עבור סין אלא עבור העולם כולו, הגדלה עצומה של עושרו וחשיבותו של חצי הכדור המערבי, מניעת כל סכנה של מלחמה עתידה בין המערב למזרח, פתרון בעיית הארצות התת מפותחות, והעשרה ללא שיעור של תרבויות אסיה ואמריקה".
אכן, כל זה הוא בבחינת חלום ובינתיים [כותב סנאו]:
"הסינים טועים, כמובן, כאשר הם חושדים שיש לארצות הברית הכוונה הצדקנית להפחית את אוכלוסיית סין ב-80%. אולם שום מנהיג, בין קפיטליסט לאומני ובין סוציאליסט קומוניסטי, לא יוכל לקדם בברכה אפילו את האפשרות שפתרון כה רדיקלי ייכפה על עמו. להיפך, הסינים חייבים לא רק לחתור להזין ולקיים את המוניהם; הם חייבים באותו זמן להתקין פצצות גרעיניות, כדי להבטיח שכל כוח פולש יסבול מהפחתה מקבילה במספרו. לזה קוראים הלאומנים הקפיטליסטים האמריקאים בעלי השכל הישר והלאומנים הקומוניסטים הסינים בעלי השכר הישר – 'ביטחון'."