יש בכוונתי לחלוק על הנחות מסוימות המובעות במאמרו של הח' י. מור ב"מצפן" מס' 3: "פקין-מוסקבה 1926–1962". ביקורתי תסוב בעיקר על שני צירים: דבר אחד אשר נעדר מתוך אותו מאמר ודבר שני אשר נאמר, אך איננו נכון.

העובדות ההיסטוריות בדבר היחסים בין הקומוניסטים הסיניים לבין עמיתיהם הסובייטיים, אשר נזכרו במאמר, נכונות. אלא שחסר שם ניתוח הרקע העכשווי למחלוקת האידיאולוגית כפי שבאה לכלל ביטוי במאמרים ובהצהרות מדיניות בשני הצדדים. הקביעה המוחלטת כי חרושצ'וב, למעשה, ירש את השיטה של סטאלין במדיניות החוץ (ביחס לשמירת הסטאטוס קוו בעולם אפילו על חשבון חורבנן של תנועות מהפכניות), אינה תופסת גם משום שטחיותה וגם משום חוסר דיוקה.

האמת האובייקטיבית היא שבברית המועצות ובכמה ארצות סוציאליסטיות במזרח אירופה הגיעו העמים להישגים כלכליים חברתיים גבוהים למדי. כן יש לזכור כי עמים אלה אינם עשויים לשכוח את אימי מלחמת העולם השניה. שני גורמים אלה, ויתכן כי בתוספת של גורמי משנה אחרים, פועלים בכיוון סטיות מסוימות של ההנהגות הקומוניסטיות בארצות הללו מן האינטרנציונליזם המובהק. מכאן נטייתם לכפוף את עקרון קידום עניין המהפכה הסוציאליסטית בעולם לעניין דו-קיום בשלום בין הקפיטליזם והסוציאליזם. כמובן שהגיונית, מסייעים לגישה זו הנתונים הזוועתיים באשר לשימוש בנשק אטומי במלחמה עולמית שלישית אם תפרוץ חלילה.

לא מקרה הוא כי במחלוקת האידיאולוגית בעולם הקומוניסטי ניצבות זו מול זו המפלגות של הארצות בעלות רמה של התפתחות כלכלית גבוהה יחסית (בארצות סוציאליסטיות ובארצות קפיטליסטיות) לעומת מפלגות בארצות אשר לא מזמן השתחררו מעול האימפריאליזם, ארצות קולוניאליות לשעבר אשר זיכרון הדיכוי האימפריאליסטי הנורא חזק אצלן הרבה יותר מזיכרון זוועות מלחמת העולם (סין, אינדונזיה וכו').

שורש הוויכוח אינו בכך שהסובייטים מגלים אחריות גדולה יותר לשלום העולם, והסינים פחות. העניין הוא בכך: האם תקופת הנשק הגרעיני תוביל להקפאת התקדמותה של המהפכה הסוציאליסטית מתוך שיקול שהאימפריאליזם יאיים בכל מקרה כזה בהתערבות מזוינת? השקפה זו עשויה להביא מאליה לקביעה כי תם העידן המהפכני על פני כדור הארץ וכי את מקומו תתפוס התחרות הכלכלית-מסחרית בין המחנות היריבים (הסוציאליסטי והקפיטליסטי). האמת ניתנת להיאמר כי להשקפה זו יש מהלכים במדינאות הסובייטית, אחרת לא היינו זוכים לשמוע מפי מאיר וילנר את הגירסה כי "ישראל תגיע לסוציאליזם כאשר ברית המועצות תעבור אל הקומוניזם" – כלומר השגת הסוציאליזם בישראל, אליבא דגישה זו, אינה פונקציה של סיטואציה מהפכנית בישראל ואקטים של תנועה מהפכנית ישראלית, אלא תולדה של הישג מרשים של ברית המועצות. עד כמה שיכולתי לעיין במאמרים ובהצהרות הסינים, סבורים הם כי המחנה הסוציאליסטי צריך להבהיר הבהר היטב לקברניטי העולם האימפריאליסטי כי הסולידאריות המהפכנית של המחנה הסוציאליסטי עומדת ברמה עדיפה ביחס לשמירת עיקרון הדו-קיום בשלום. גישה כזו, סבורים הסינים, תרתיע את המחנה האימפריאליסטי מפני התערבות לבלימת התקדמותה של המהפכה בארץ זו או אחרת. הסינים עומדים על כך בתקיפות אולי דווקא בשל הסטיות השוביניסטיות של מדיניות החוץ הסובייטית בימי סטאלין.

בקטע לפני האחרון של מאמרו טוען י. מור: "אולם שום מהפכה חברתית אמיתית אינה יכולה להתבצע ולהצליח ללא מידה רבה של הרפתקנות – או של מה שנראה באותו רגע כהרפתקנות. דוגמא לכך יכולה לשמש לא רק המהפכה הקובנית, אלא אף פעילותו של לנין ב-1917". מתוך מובאה זו מתברר כי במקרה הטוב אין המחבר יורד לעומק מובנו של המונח "הרפתקנות". מונח זה אינו חופף את המונחים "העזה" או "נכונות להסתכן". דומה כי הקו המבדיל בין הרפתקנות למהפכנות במילון מדעי החברה ברור למדי. הבלאנקיזם והלניניזם מייצגים מבחינה זו היטב את מהות השוני. הבלאנקיזם באמצעיתה של המאה ה-19 היווה השקפה סוציאליסטית אשר סברה כי את המהפכה ניתן יהיה להשיג על ידי אירגון מספר לא גדול ביחס של תאים מהפכניים, אשר בסיטואציה מתאימה יסתערו על מוסדות השלטון המרכזיים ויתפסום – כל זה, ללא פעילות פוליטית רחבה, ללא ניסיון לגייס את תמיכתן של השכבות הרחבות אשר אובייקטיבית צריכות להיות מעוניינות בהפיכת המשטר הקיים. הרבה פרופסורים לסובייטולוגיה ולהיסטוריה באוניברסיטאות מערביות מנסים לטעון כי בעצם אין כל הבדל בין הבלאנקיזם והלניניזם. בטענם כך הם נשענים על קטעים מכתבי לנין אשר חופפים לכאורה את מושגי אוגוסט בלאנקי. אלא שזו נקיטת שיטה ספקולטיבית, הואיל ולנין לא שולל את הצורך בהקמת התאים המהפכניים היעילים. לנין שונה מבלאנקי בכך שפעילות התאים הללו נעשית תוך הישענות על פעילות פוליטית הסברתית רחבה, וכי את המהפכה עצמה יש לבצע תוך הישענות בלתי מסויגת על רצונותיהן המודעים של השכבות החברתיות המדוכאות (לחם, אדמה, שלום, השלטון לסובייטים). לנין וקאסטרו הינם מהפכנים אמיתיים ולא הרפתקנים. טענתם של הקומוניסטים הקובניים אז, כי פידל הוא הרפתקן, מלמדת על קוצר ראייתם, על היותם שרויים בהלכי מחשבה דוגמאטיים – אך אין היא יכולה לשנות את עובדות המהפכה הקובנית. פידל קאסטרו פעל מלכתחילה בדרך המשפטית כנגד רודנות בטיסטה – מתוך כך הגיע למסקנה כי רק על ידי מאבק מהפכני מזוין אפשר יהיה להשיג את התמורות המהפכניות בהן דגל. אומץ הלב וההעזה של קבוצת המהפכנים המצומצמת בהרי הסיירה מאסטרה נועדה להצית את שלהבת המהפכה בלבבות האיכרים הדוויים של קובה.

לסיכום – כדי לחולל מהפכה בארץ נתונה לא די בקיומה של תנועה מהפכנית ובנכונותה להיות הרפתקנית. לשם כך צריך לשכנע המוני אנשים בנחיצותה של המהפכה, להתאים את ההנהגה המהפכנית ואת שיטות הפעולה המהפכניות למנטאליות של ההמונים המהפכניים – אז, בסיטואציה מתאימה, אפשר להסתער על השלטון, ואם מצליחה ההסתערות יישען השלטון המהפכני החדש מראשיתו על תמיכתן של שכבות רחבות. גם אם תיכשל ההסתערות בסיטואציה נתונה אין פירוש הדבר כי היה פה, בהכרח, מעשה הרפתקני. יש לזכור כי לפעילות מהפכנית, גם אם אינה זוכה להישגים מוחשיים נראים לעין, קיים ערך לאומי מצטבר לגבי הפעילות בעתיד.