החלטת ועידת תנועת "החירות" להקים סיעה עצמאית בתוך ההסתדרות היא החלטה חשובה. ייתכן ובעתיד יתברר כי החלטה זו היתה נקודת מפנה בחיי מדינת ישראל.

אין זה ברור עדיין אם אמנם תצליח "חירות" להקים את הסיעה, אך אל יזלזל איש בחשיבות ההחלטה ובהתפתחויות האפשריות שהיא צופנת בחובה.

מדוע החליטה "חירות" להקים סיעה עצמאית בהסתדרות, באותה הסתדרות בה ראתה עד כה את שורש הטומאה בישראל, נגדה נאבקה שנים כה רבות?

קודם כל, ומעל לעל, מפני ש"חירות" שואפת לשלטון במדינה. לא הגנת אינטרס הפועל מעניינת את "חירות", אפילו לא שבירת ההסתדרות מבפנים, כפי שסבורים אי אלה עסקנים החוששים לאיבוד משרתם, אלא השלטון הממשי במדינה. בישראל, הדרך לשלטון עובר בהסתדרות.

אין לגנות מפלגה פוליטית על שאיפתה לשלטון. כל גוף פוליטי רציני חותר, בסופו של דבר, לשלטון. לא כדי לספק תאוות שררה של מנהיגים, אלא על מנת להשפיע ולעצב את גורל המדינה.

ל"חירות" יש מבחינה זו יתרון חשוב על כל שאר המפלגות בישראל. עובדה היא, כי שום מפלגה מלבדה אינה מכריזה בגלוי על שאיפה לשלטון. האמת היא כי רוב המפלגות בישראל אינן שואפות כלל לשלטון, אלא לקואליציה. בין שלטון ממשי לבין השתתפות בקואליציה – קיים הבדל מהותי.

המפלגות הדתיות אינן שואפות לשלטון, אלא להשתתפות בקואליציה אשר תבטיח להן הישגים קלריקליים מסוג "חוק החזיר", "חינוך דתי" וכו'.

"הליברלים" אינם שואפים לשלטון אלא לתיק משרד המסחר והתעשייה. בחלומותיהם הנועזים ביותר הם הוזים על תיק האוצר. למעשה מסתפקים הם בהיתרים, רשיונות, הקלות ושאר טובות הנאה שמפא"י מספקת להם בשפע.

מפ"ם אינה שואפת לשלטון אלא להשתתפות בקואליציה, לתיק משרד הפיתוח, מכסימום לתיק משרד החקלאות.

אחדות-העבודה תצא מכליה אם תזכה לתיק משרד הביטחון, אבל לשאוף לשלטון? לשם מה?

מק"י חדלה מזמן לדבר על השלטון במדינה. אפילו המונח "מהפכה סוציאליסטית בישראל" הולך ונעלם מפרסומיה. במקומו מופיע יותר ויותר המונח "קידמה חברתית ותרבותית". החלום הנועז ביותר שלה הוא השתתפות ב"חזית עממית", אם אמנם תקום כזאת. אך השתתפות ב"חזית עממית" אין פירושה שלטון במדינה.

רק "חירות" לבדה ממשיכה להכריז קבל עולם: "אלוהים, לשלטון בחרתנו".

בגין לבדו, מכל המנהיגים הפוליטיים בישראל, מעז להכריז בפומבי מעל במת ועידת "חירות": "...מאמין אני באמונה שלמה שעוד בשנות השישים נרכיב ממשלה בישראל..." שימו לב, "נרכיב ממשלה" ולא "נשתתף בממשלה".

אכן, בין הכרזה כזאת לבין התגשמותה במציאות עוד רבה הדרך, אך עצם ההעזה, עצם ההודאה הגלויה בשאיפה לשלטון, מוסיפה כוח ל"חירות" ומציגה אותה בעיני אנשים רבים כאלטרנטיבה לשלטון הנוכחי, כמפלגה שאינה מעוניינת לתקן אי אלה פגמים אלא מתכוננת לשנות אותם מיסודם.

*  *  *

מה מציעה "חירות" לפועלים?

דבר זה אינו ברור לה עצמה. [אליעזר] שוסטק עצמו, יו"ר "הסתדרות העובדים הלאומית", שאל בהתרגשות בוועידה:

"מה יש לתנועה להגיד בשטח זה [יחסי עובדים] לפועלים? האם לתנועה עמדה כל כך פשוטה וברורה בענייני עובדים?

"...נאבקנו ואמרנו שבוועדי פעולה אנחנו שותפים. גם פה ושם השתתפנו. הכרזנו והחלטנו במועצה הארצית של האיגוד המקצועי באופן פעיל וגלוי מאוד שאנחנו השתתפנו במערכה הזאת. עד כמה שהיתה מוצלחת או לא, זה עניין אחר. השתתפנו, נלחמנו, רצינו שפועלים יפגינו נגד הקפאת השכר. באותו זמן, האם לא יצא בעיתון 'חירות' אחד מהמנהיגים המוכרים של התנועה במאמר נגד ועדי הפעולה?

"לתנועה אין עמדה כל כך פשוטה, ואין היא יודעת בדיוק מה שהיא רוצה. אם [היא רוצה ש]הפועלים יילחמו נגד משטר מפא"י או ישלימו איתה. תתארו לעצמכם שכבר הינכם בתוך ההסתדרות – כלום יש לכם מה להציע שם לפועלים יותר מאשר מלחמה כזאת בוועדי פעולה? כדי שבקר לא יעשה מה שאשכול רוצה" ("חירות" 24.1.63).

הודאה גלויה כזאת, מפי האדם המוסמך ביותר לדבר בשם תנועת ה"חירות" על יחסי עבודה, כמוה כהודאה בפשיטת רגל מוחלטת בשטח זה. אולם, תהיה זו טעות לזלזל ב"חירות" משום שב"רגע של אמת" הודה שוסטק במה שהודה. בהסתדרות, די בהחלט בכך שהיא תעמיד עצמה תמיד ובכל מקום מול מפא"י; תשמש קוטב משיכה לכל הפועלים המתנגדים למפא"י. תחלק הבטחות לפועלים, תתמוך במאבקיהם. ובחשאי תרגיע את התעשיינים כי כל זה הוא רק כדי להגיע לשלטון.

היה כבר מי שאמר(*): "אין זה מתפקידה של האופוזיציה להיות קונסטרוקטיבית, תפקידה הוא להפיל את הממשלה ולתפוס השלטון". את התפקיד הזה יכולה "חירות" למלא בהסתדרות בהצלחה, גם ללא מדיניות ברורה ביחסי עבודה, ואולי דווקא משום כך.

*  *  *

ישנם אנשים הרואים את החלטת "חירות" להקים סיעה בהסתדרות ככניעה מצידה, כהשלמה עם המציאות, והודאה בחוסר יכולתה להיאבק נגד מפא"י. אהרון בקר, למשל, העריך את ההחלטה כ"ניצחון מוסרי להסתדרות". הדבר דומה לגנרל הסבור שאויביו נסוגים בעוד שלמעשה הם מרכזים את כל כוחותיהם קצת מאחורי החזית לצורך התקפה מכרעת בנקודת התורפה.

תנועת ה"חירות" מבינה כי בסיסמאות לאומניות אין לה כל סיכוי לכבוש את לב הציבור. היא מרגישה כי רוב אזרחי המדינה מעדיפים שלום בסטאטוס קוו הנוכחי על פני מלחמה "לשחרור שטחי המולדת הכבושים על ידי הערבים". לכן גנזה לעת עתה, באופן זמני בלבד, את הסיסמה "שתי גדות לירדן – זו שלנו, זו גם כן". לכן החליטה לרכז את עיקר כוחה במאבק המעמדי, בהסתדרות.

אין זו התנועה הפשיסטית הראשונה, אף לא היחידה, שחתרה להגיע לשלטון על כתפי הפועלים. יתרה מזו, תנועה פשיסטית הופכת לכוח ממשי, לבעלת סיכוי ממשי לתפיסת השלטון, רק מרגע שהיא מתחילה להעלות סיסמאות פועליות, "לדאוג" ולייצג כאילו את הפועלים.

*  *  *

"חירות" לא תתקשה כלל להילחם נגד מפא"י בהסתדרות. כאשר בגין מעריך את מצב ההסתדרות וקובע: "פעם היה להם הדגל האדום בלב, היום הוא מתנוסס רק מעל הבניין", הוא צודק בהחלט, אפילו [פנחס] לבון יסכים להערכה זו.

כאשר "חירות" מעריכה כי הולך ומבשיל קרב מכריע בהסתדרות, כי יש לרכז את הכוחות דווקא במקום זה, היא צודקת שוב.

אמנם ל"זקן" יש עוד די כוח ודי אפשרויות להפתיע את כולם. תמיד הוא יכול להעביר את מרכז הכובד של המאבק מרחוב ארלוזורוב בתל אביב למשלטים הסוריים מעל לכינרת, תמיד הוא יכול "לגנוב את ההצגה" הביטחונית מ"חירות". יחד עם זאת הוא יתקשה מעתה הרבה יותר בגניבת ההצגה הפועלית מהם, דבר שמפא"י עשתה עד כה בהצלחה, פחות או יותר.

*  *  *

למרות הירידה המתמדת בכוחה הממשי של ההסתדרות, למרות שקרנה יורדת מדי יום בעיני הפועלים, והיא משניאה עצמה עליהם יותר ויותר, עדיין היא ריכוז הכוחות הגדול ביותר במדינה. זהו המשלט שכל מי שנלחם על השלטון במדינה חייב לכבשו. יחד עם זאת, זוהי נקודת התורפה במערך הפוליטי של מפא"י, זהו עקב אכילס שלה. אי אפשר להמשיך ולהתמיד בהעלאת מיסים מתמדת על ידי מפא"י בממשלה, ובבלימת מאבק הפועלים להעלאת השכר על ידי מפא"י בהסתדרות. זה מוכרח להתפוצץ.

ברור לכן, שטעות היא לזלזל בסיכויים הנפתחים בפני "חירות", אשר סיגלה עצמה בגמישות למציאות החדשה. סכנתה גברה שבעתיים.

___________________
(*) אדולף היטלר