תקציב ממשלה אינו אלא הראי בו משתקף פרצופו של המשטר. אמת זו מקבלת תוקף כאשר אנו מתבוננים בהצעת התקציב הממשלתית לשנת 1963/4.

תקציב הממשלה בימינו הוא גורם כביר ורב עוצמה העשוי לשמש מכשיר כלכלי בל ישוער לביצוע תפקידים כלכליים וחברתיים. גודלו של התקציב הממשלתי בישראל, המהווה קרוב למחצית ההכנסה הלאומית, מגלה איזה אפשריות עצומות הוא טומן בחובו באם... באם היה משרת ומוקדש לצרכים האמיתיים של ישראל והעם היושב בה.

כן מגלה הצעת התקציב הנוכחית את האמת הידועה לכל בר-בי-רב, כי תקציב הממשלה הוא מכשיר לביצוע חלוקה מחדש של ההכנסה הלאומית, כלומר הוא נושא אופי מעמדי. בישראל נושא התקציב הממשלתי אופי אנטי פועלי מובהק.

ובכן, מה מאפיין במיוחד את הצעת התקציב לשנת 1963/64?

מאפיינת אותו מגמתו האינפלציונית.

שנים קיים בישראל תהליך אינפלציוני ברמות עוצמה שונות. שנים צועקים ומתריעים כי האינפלציה, באם תימשך, תאכל כל חלקה טובה במשק. בעיקר פוגעת האינפלציה ותפגע באפשרות שיפור מאזן התשלומים ותערער את יציבות המטבע.

ובעוד את אשמת האינפלציה מטילים על ציבור העובדים, שכאילו מעלה את רמת צריכתו מעבר ליכולת המשק ובמציאות נלחם להגנת שכרו הריאלי, משכיחה הממשלה ביודעין כי הגורם העיקרי להתפתחויות האינפלציוניות אינה אלא היא, תקציבה, ומדיניותה הכלכלית והביטחונית.

מה בולט לעין בתקציב ההוצאות של הממשלה?

א)  עליית הוצאות במקום קימוץ בהוצאות;

ב)  עלייה בהוצאות שירותים, ביטחון וביורוקרטיה וירידה בתקציב הפיתוח.

ואין אולי מאפיין גדול מזה למדיניותה הכלכלית של הממשלה.

עלייה בולטת חלה בתקציב הביטחון. ואם בתקציב זה עסקינן, ידוע כי לא רק הסכום המוגדר רשמית כתקציב ביטחון הוא תקציב הביטחון המציאותי. הוצאות ביטחוניות מצויות אף בסעיפים אחרים של התקציב. תקציב הביטחון עלה באופן רשמי ב-18% מ-410 מיליון ל"י ל-485 מיליון ל"י. ומבלי להתייחס להשפעתו האינפלציונית הרי יש חשיבות לבדיקת כשרותן של הוצאות אלה וחייב להיות פיקוח שיוודא באם אין הוצאות אלה מוגזמות והאם הן באמת תואמות את האינטרסים של ישראל.

סעיף בולט בהוצאות הוא סעיף הריבית על חובות הממשלה, שעלה בשיעור ניכר. סעיף זה מגלה איזה נטל עצום משמש למשלם המסים המלווה, אותו גובה הממשלה ממנו, ואשר על מנת להחזירו עליה להגדיל מסיה (יש לציין שתקציבי הסעד, החינוך, השיכון והבריאות, שעלו במידת מה, אינם באים אלא להבטיח את הערך הריאלי של הוצאות אלה בהשוואה לשנה הקודמת).

המאפיין את צד ההכנסות הוא כרגיל השיעור הגדול של מסי עקיפין בהכנסות הממשלה. עובדה זאת מבליטה את רגרסיביות המס. לעומת זאת, עליית מסי הכנסה, המוסברת בייעול הגבייה, ספק באם יזכו בגבייתה, כי הרי לגבי העובדים יעילות הגבייה מובטחת, ובאשר לעצמאיים, הרי ניסיון השנים שעברו מורה כי אין הממשלה מגלה יעילות כה רבה.

בעת אינפלציה משמש התקציב הממשלתי כמכשיר יעיל להפסקתה ולמניעת התפתחותה. את ההתפתחויות האינפלציוניות במשק יכולה הממשלה להפסיק על ידי הקטנת הוצאותיה ויצירת עודף תקציבי. במקרה כזה סופגת הממשלה כוח קנייה מידי הציבור ומקטינה את הביקוש במשק. כדי לבצע זאת חייב התקציב להיות בלתי מאוזן כפי שהוזכר ולהכיל עודף תקציבי. תקציב מאוזן בעתות אינפלציה אינו מבשר אלא המשכתה ועידודה של האינפלציה ובעיקר כאשר תקציב זה ברובו מוצא לסקטורים בלתי יצרניים.

כל זה ידוע ומובן, אולם לא כך נוהגת ממשלת ישראל. לא די שאינה יוצרת עודף תקציבי על ידי קימוץ בהוצאותיה הרגילות, היא עוד משתמשת בכספי מלווה החיסכון, שלפי תוכניתה והבטחתה נועדו להקפאה בבנק ישראל.

ובכן, מי יוצר אינפלציה בישראל?

האינפלציה היא מדיניות בישראל. בעזרת האינפלציה רוצה הממשלה להשיג את אשר אינה משיגה על ידי מיסוי. האינפלציה מקטינה את כוח הקנייה שבידי התושבים, ובעיקר שכבות השכירים, ומעבירה כוח קנייתם לידי הממשלה, המשתמשת בהם לביצוע מדיניותה. מכאן הניסיונות להקפיא את השכר, לעקר ולבטל את תוספת היוקר. כי הרי עם שמירה על השכר הריאלי של העובדים לא משיגה המדיניות הנ"ל את מטרתה. מכאן מלחמת החורמה בכל קול הלוחם למען קיום שכרו הריאלי של העובד ואף הגדלתו.

יוד