המחזה המקורי
אחד הסימנים המעודדים של ההתעוררות שחלה, לאחרונה, בתיאטרון הישראלי, מתבטא בהעלאתם מחדש של מחזות מקוריים בתיאטרונים הגדולים.
הצלחתן האמנותית, היחסית, של ההצגות "בראשית" ו"ילדי הצל" ב"הבימה", ושל "פונדק הרוחות" ב"קאמרי" וכן הצלחתן הקופתית הגדולה, מדרבנות את הלהקות השונות להמשיך ולהציג מחזות פרי עטם של סופרי הארץ.
מדוע נדחקו המחזות המקוריים לקרן "זווית" (תרתי משמע) בעת האחרונה, ומהי הסיבה להופעתם מחדש? האם מהווה הופעתם מחדש עדות לחלוף המשבר שפקד לאחרונה את המחזה המקורי?
על שאלות אלו ועל שאלות אחרות הקשורות לדרמטורגיה הישראלית ניסו להשיב: המבקר ג. [גרשון] שקד, שהוא גם מרצה לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, המחזאי ח. [חנוך] ברטוב והבמאי י. [ישראל] בקר, בערב תיאטרון שהתקיים ב"אולם הקטן" של הבימה, אשר הוקדש למחזה המקורי.
במסגרת זו נביא בקצרה את עיקרי הדברים שנאמרו בערב זה על ידי ג. שקד ונוסיף כמה הערות מצידנו.
טענתו העיקרית של ג. שקד כנגד המחזה המקורי היא, שמרבית המחזות המקוריים הם "דרמות על פי תזה", מעין מאמר ראשי המותאם לכללי הדרמה, אשר בו אין לגיבורים קיום בזכות עצמם והם משמשים רק שופר למחבר, המבקש באמצעותם להביע דעתו על עניינים אקטואליים. מחזות אלו, אליבא דשקד, אינם חורגים ממסגרת הזמן והמקום. ערכם האמנותי מפוקפק, ולכן, כאשר הבעיה בה דן המחזה חדלה להיות אקטואלית אין עוד טעם להציגו.
כדוגמא למחזות מעין אלו הביא המרצה את "בערבות הנגב" ו"קזבלן" של מוסינזון ואת מחזותיהם של א. מגד, ח. ברטוב, מ. שמיר ואחרים. טענתו השנייה של ג. שקד כנגד המחזאים שלנו היא, שהם אינם מכירים את חוקי התיאטרון ובהרבה ממחזותיהם חסר הפלפל המלודרמטי (במובן החיובי של המילה) העשוי לזעזע ולהסעיר את הקהל.
אות לשינוי רואה ג. שקד בשני המחזות "ילדי הצל" ו"פונדק הרוחות" המוצגים עתה על בימותינו. שניהם, לדעתו, הם מחזות של ממש, כיוון שעל אף מגרעותיהם יש בהם ראייה "מבפנים", ביטוי לחוויית אמת ולא ניסוח דרמטי של הנחות פובליציסטיות.
נראה שיש הרבה מן האמת בטענותיו של ג. שקד, אך אין בהן, לדעתנו, כדי למצות את הבעיה. לא רק המגמה הפובליציסטית ואי הכרת חוקי הבמה הן בעוכריו של המחזה הישראלי.
הקונפורמיזם, אפילו במסגרת המשטר הקיים, אי הרצון לשחות כנגד הזרם, האופייניים לרוב המחזאים שלנו, הם אויביו הגדולים של המחזה המקורי. יסודה של הדרמה הוא המאבק-הקונפליקט. וכשחסרה העזה להתמודד עם הבעיות הגדולות של התקופה – להזעיק ולהתריע, לא יכול להיכתב מחזה בעל תנופה. צודק ג. שקד כשהוא אומר שהמחזות המקוריים דומים למאמר ראשי בעיתון. השאלה היא באיזה עיתון!? ברור שאם אין למחזאי אתגר משלו, המשמש גם כקריאת תגר, לא תהיה במחזה "חוויית אמת" ולא ראייה "מבפנים".
המחזות הנונקונפורמיסטיים היחידים שהועלו על בימותינו אינם עוסקים במציאות הישראלית. "אכזר מכל המלך" לנ. אלוני הוא מחזה היסטורי; "בגדי המלך", גם כן מפרי עטו של אלוני, מוקיע אמנם מוסדות פוליטיים ושקרים מוסכמים, אך מבלי שייגע בתופעות אלו בחברה הישראלית.
לסיכום: במחזות האחרונים שהועלו על בימותינו, הולכת וניכרת המגמה של מחזאינו להשתחרר מן השיגרה הקונבנציונלית, גם בתוכנם וגם בצורתם,לחפש צורות ביטוי חדשות ולצקת אותן בדפוסי סגנון אישיים. עם זאת חסרות בהם התנופה וההעזה שיהפכום לנכס לדורות.
הזקוקים אנו לגיבורים?
"אינני רוצה להיות חזק" – אבוי לעולם שבו יש זכות קיום רק לחזקים. כך אומר יורם, גיבור מחזהו של ב"צ תומר, לזיגמונט, איש היודנראט לשעבר, שעל נפשו רובצת הרגשת אשמה נוראה, תודעת חטא שאין לו כפרה, על שבשעת מבחן לא עמד בו הכוח והוא בגד והפך למשתף פעולה.
יורם, שלא היה "שם", מבקש לדעת ולהבין מה הניע את זיגמונט, מרצה לשעבר לפילוסופיה והומניסט גדול, לבגוד ולהיות למלשין.
יורם שואל את עצמו את השאלה הנוקבת: אם אציל נפש כזיגמונט בגד, האם יכולתי אני לשמור על צלם האדם באותו עולם אימים של מחנות ההשמדה? האם יימצא בי הכוח לעמוד בשעת מבחן בעתיד?
לא רק יורם אינו רואה עצמו מוסמך לשפוט את משתף הפעולה. גם ינק, שהיה יחד עם זיגמונט ולא בגד, אלא להיפך, נלחם בגבורה ובחירוף נפש באויב, והמבקש למצוא את הבוגד כדי להענישו, גם הוא מרגיש שאינו מסוגל לשפוט את משתף הפעולה והוא מוותר על הסגרתו.
"אוי לה לארץ הזקוקה לגיבורים", אומר גליליאו, לאחר שבגד בתורתו ובייעודו, במחזהו של ב. ברכט. אבוי לעולם שיש בו מקום רק לחזקים, מתריע ב"צ תומר במחזהו המוצג עתה על קרשי "הבימה".
ובכן, אם זהו פרצופו של העולם, מדוע נטפלנו איפוא לכמה משתפי פעולה עלובים? מדוע איננו שופכים זעמנו על האשמים העיקריים? "הכבשים עם מוזר", אומר בצדק המחבר, "הם סולחים לזאבים, אך אינם מוכנים לסלוח לשמשים".
ב"צ תומר, במחזהו "ילדי הצל", לא התכוון לגעת אך ורק בבעיה הספציפית של שיתוף הפעולה עם הנאצים. הוא מעמיד במחזה בעיות אנושיות נוקבות וגורליות שאינן נוגעות רק לדורנו. עם זאת משתמעת מתוך הפילוסופיה הפסימית של המחזה המסקנה שיש לשכוח ולסלוח. – כי משתפי הפעולה הם רק קורבנות. הם רק עדות אומללה לכיעורו של העולם.
חייבים אנו להאמין שבעתיד יקום עולם טוב יותר, שבו תהיה זכות קיום לאצילי הנפש ולא רק לחזקים. אך עד שיקום עולם כזה חייבים אנו להיות חזקים כדי לא להיעשות לשמשים לזאבים.
ממה נהנה הקהל?
דבר מוזר אירע בתיאטרון הישראלי. ערב החזרה הגנרלית על מחזהו של אלתרמן "פונדק הרוחות" ב"קאמרי", השתררה עצבנות רבה בין חברי הלהקה.
לאחר התלהבות גדולה שאפפה את אנשי התיאטרון בעת קריאת המחזה ובחזרות הראשונות, ולאחר הפרסומת הרעשנית שנתלוותה בו, הגיעו הם למסקנה שהמחזה אינו טוב כלל ועיקר, ושהקהל לא יהיה מוכן לקבלו. בקיצור: הם חששו מהגרוע מכל – מקופה ריקה.
זה היה ביום השישי, בערב שלפני הצגת "ההרצה" הראשונה. למחרת באה ההפתעה הגדולה. הקהל פרץ בתשואות סוערות שכמותן לא נשמעו שנים רבות. נמצאו בין העיתונאים (וסוכני הפרסומת) שמנו את משך מחיאות הכפיים, מהם שהגיעו ל-10 דקות ומהם – ליותר.
הצלחה זו לא היתה מקרית. כל ההצגות שהוצגו עד עתה זכו לתגובה נלהבת דומה.
מה קרה איפוא שהצגה דרמטית סימבוליסטית כבדה זו, שאינה נקייה ממגרעות, זכתה לתגובה כה נלהבת ולהצלחה שעברה את המשוער? האם באמת הוכיח הקהל שלנו בגרות תרבותית כה גבוהה, שהוא צובא בהמוניו על הקופה ומשלם מחירים מפולפלים כדי להאזין לליריקה צרופה מעל בימת התיאטרון?
מי שראה את ההצגה יודע את הסוד הגדול. הקהל נהנה, ובמידה מסוימת, בצדק. יש בהצגה הכל, תפאורה נפלאה, פזמונים יפים, אפקטים בימתיים רבי רושם ואפילו משחק מצוין של שחקן גדול – זלמן לביוש, באחד התפקידים המשניים, אך חסר בה דבר אחד: אלתרמן, יצירתו, הגם שאינה גדולה כלל וכלל, נדחקה לקרן זווית ונבלעה אי שם בין אביזרי התפאורה הססגונית. ההצגה מעניקה, אמנם, חוויה אסתטית נעימה, אך זו קיימת בזכות עצמה. גם התפאורה הנפלאה של אריה נבון, גם התאורה המרהיבה של יוסף ספינזי וגם הנעימות הערבות של גרי ברתיני אינן מסייעות ליצירת הלך הרוח הפיוטי המיוחד של המחזה ואינן חלק אינטגרלי ממנו.
בסיכום: "ספקטקל" טוב, אך מאלתרמן נשאר מעט מאוד.
מי מחלק תפקידים בתיאטרון?
הדבר המרגיז והמגוחך ביותר בהצגת "פונדק הרוחות" הוא משחקו של יוסף ידין בתפקיד הראשי כחננאל, הכנר העוזב את אשתו כדי להתייחד עם עולם האמנות ב"פונדק".
יוסף ידין אינו שחקן גדול, אך הוא מצליח יפה בתפקידים מסוימים. בעונה האחרונה גילם הוא, באופן יוצא מהכלל, את דמותו הבלתי נשכחת של קפיטן קרגיוז במחזהו של ל. גולי. גם קודם לכן הצליח, לא פעם, להפגין משחק טוב בתפקידים שונים.
לידין נתונים פיזיים מסוימים ההולמים יפה דמויות מהסוג של "קזבלן", "קרגיוז" ועוד. אך כיצד יכול שחקן ענק קומה זה, שעבר את גיל ה-40, בעל קול הבס העמוק וחתך הדיבור המהיר והמחוספס קמעא, לשחק בתפקיד נער תמהוני ועדין נפש? לאלוהים הפתרונים. כיצד הסכים הבמאי לתת לו תפקיד זה? כיצד הסכימה לכך הנהלת התיאטרון? כיצד הסכים ידין עצמו ליטול על עצמו את תפקיד חננאל? מה היו אומרים, למשל, אילו צריך היה אילי גורליצקי, למשל, לשחק את …הקפיטן קרגיוז?