לא מכבר הציג ראש הביטחון ושר הממשלה דוד בן גוריון פשיטת רגל מדינית ומוסרית מוחלטת. הקמת "החברה לפיתוח המדע בישראל" שהיא "מסמר אחרון בארון המתים של הדמוקרטיה הישראלית" עלולה להכניס לארון מתים את עצם קיומה של מדינת ישראל. חזונו של ב.ג. על הנצחת הסטאטוס קוו בין מדינות ערב לישראל כפי שהוא היום, ללא החזרת פליטים וללא שינויים בגבולות, התבדה. על ידי השלכת יהבו על הנשק הגרעיני מודה ב.ג. כי בתנאים רגילים ובנשק שיגרתי פשטה מדיניותו את הרגל והוא נזקק לדבר מה "מפוצץ" יותר, לכאורה. אין הוא מביא פתרון חדש במקום הדרך הישנה שהוכיחה את כשלונה. הדרך נשארת אותה דרך, אך האמצעים הפכו מסוכנים הרבה יותר.

ההיסטוריה של הכישלון

 על סיפוח שטחים מהמדינה הפלשתינאית, שצריכה היתה לקום על פי החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר, דיבר ב.ג. עוד לפני פרוץ מלחמת השחרור. בוויכוח על נוסח "מגילת העצמאות" הקפיד לדרוש שלא יצוינו גבולות המדינה העתידה לקום, וכנימוק הביא את האפשרות של סיפוח שטחי המדינה הפלשתינאית במקרה של מלחמה.

ואכן, ההזדמנות הגיעה וב.ג. לא החמיצה. תוך כדי המלחמה החל ב.ג. לחתור להכרה בסיפוח שטחי המדינה הפלשתינאית למדינת ישראל. כאן מצוי גרעין מדיניות ה"סטאטוס קוו". בעל הברית הטבעי שנמצא היה האמיר עבדאללה, ששמח להתחלק עם ב.ג. כמעט שווה בשווה בשטחה של המדינה הפלשתינאית שצריכה היתה לקום. ב.ג. לא הצליח להשיג, תמורת הכרתו בסיפוח שטחי פלשתינה לעבר הירדן, את השלום המיוחל, אף על פי שעד היום גם ישראל וגם ירדן הן המדינות היחידות במרחב המעוניינות בשמירת ה"סטאטוס קוו". הכשלון בהשגת הסדר סופי עם ממלכת ירדן לא מנע מב.ג. לנסות ולהשיג הכרה ב"סטאטוס קוו" בדרכים אחרות. לשם כך היה ב.ג. מוכן ב-1950 לנטוש במהירות את מדיניות ה"אי הזדהות" וה"נייטרליות" ולחזור  לחיק בריטניה הגדולה. ראש הביטחון חשב שהכרזת שלוש המעצמות (בריטניה, צרפת וארצות הברית) יש בה כדי להפוך את ה"סטאטוס קוו" להסדר של קבע. האמברגו המערבי על משלוחי נשק לישראל, בזמן מלחמת השחרור, נשכח. שלטון הדיכוי הבריטי הפך ל"אפיזודה חולפת". משלוחי הנשק והתמיכה הגלויה של בריטניה בצבאות ערב נשכחו בדיוק כפי שנשכחה עזרתה החשובה של צ'כוסלובקיה במשלוחי נשק לישראל בשעותיה הקשות ביותר של המדינה. מדינת ישראל מצאה עצמה במחנה המערב בתקווה שזה יעניק את ההכרה המיוחלת למצב הקיים. אולם אשליותיו של ב.ג. נתבדו במהרה. הצהרת שלוש המעצמות לא "מילאה את תפקידה" מסיבה פשוטה שמעצמות המערב איבדו את מעמדן באזור. מצד שני, האומה הפלשתינאית לא ויתרה על זכויותיה. גם ארצות הברית לא השלימה עד היום עם מדיניותה העיקשת של ממשלת ישראל. עובדות אלה חוזרות ומודגשות מדי שנה בשנה בדיון על בעיית הפליטים בעצרת האו"ם.

ב.ג. ניסה גם שיטה אחרת. לפי עדותו המשכנעת  של ראש משקיפי או"ם בא"י, גנרל א.ל. ברנס, ניסתה ישראל "להכריח את הערבים בכוח הנשק לשבת ולעשות שלום". אולם כל מבצעי התגמול ובראשם מבצע סואץ לא הצליחו "להכריח את הערבים לחתום שלום", כי אם להיפך. פעולות אלה עוד הרחיקו את סיכויי השלום. הערבים לא "שוכנעו" כי "כדאי" להם להסכים לתנאיה של ישראל ולחתום על הסדר שלום שיכיר בסטאטוס קוו (בלי הקמתה של מדינה פלשתינאית עצמאית, ובלי פתרון שאלת הפליטים).

כך נכנסה מדיניותו של ב.ג. למבוי סתום ללא אפשרות נראית לעין של פתרון שיהפוך את ה"סטאטוס קוו" להסדר שלום קבוע.

מרוץ נגד הזמן

כך, רואים אנו, כי למעשה לא הצליחה מדינת ישראל לצאת מן המצב המדיני המסובך בו נמצאה לאחר מלחמת השחרור. גבולותיה של מדינת ישראל אינם מוכרים למעשה על ידי מדינות העולם, בעיית הפליטים עדיין מחכה לפתרונה ומדינות "ידידותיות" עומדות בראש הלוחצים עלינו לפותרה.

באותה תקופה חלו תמורות מדיניות כבירות בעולם הערבי. המשטרים הרקובים והמכורים לבריטניה, נפלו. במקומם קמו משטרים חדשים, שעם כל הליקויים הקיימים בהם הצעידו את הערבים במידה רבה קדימה. המדינות העצמאיות החלו גם לנהל מדיניות עצמאית ומדינות כמו מצרים או אלג'יריה החלו למלא תפקיד חשוב בין מדינות "הגוש הנייטרליסטי" הכולל את ארצות אסיה, אפריקה ודרום אמריקה העצמאיות. מדיניותה ה"נייטרלית חיובית" של מצרים הביאה לתמיכה מרבית בה, הן מצד הגוש המזרחי והן מצד ארצות הברית בסיוע כלכלי מוגבר ובאספקת נשק כמעט בלתי מגובלת. העזרה הסובייטית לא איחרה לבוא גם לסוריה ולעיראק העצמאיות. כמובן שבכל הארצות האלו התקבל סיוע גם מארצות מערביות מובהקות כמו התמיכה בבניית סכר הפרת על ידי גרמניה המערבית.

מדינות האזור זכו בזו אחר זו לעצמאות ומבחינה מדינית נדחק רגלן של המעצמות הקולוניאליסטיות, ובראשן בריטניה, מן האזור. גם מבצע סואץ הכושל לא יכול היה להחזיר את גלגל ההיסטוריה.

כך אפשר להבחין בהתקדמות מתמדת של ארצות ערב בתמיכתן המוגברת של המעצמות הגדולות. מפעלי פיתוח גדולים כמו סכר הפרת או סכר אסואן, הגברת כושרן הטכני של מדינות ערב עם ריבוי האקדמאים המשתלמים בבתי האולפנא בארצותיהם או בארצות אירופה, ומצד שני עליית יוקרתן המדינית של ארצות ערב המתפתחות. אלה הם כיום סימני הדרך בהתפתחות הגדולה של ארצות ערב.

מצבה של מדינת ישראל אינו שפיר עד כדי כך. החרם הערבי מוציא מידי ישראל את השווקים הטבעיים ביותר למוצריה הכלכליים. ישראל חייבת לחזר על פתחי השוק האירופי, שגם הסדר "משביע רצון" איתו לא יהיה פתרון לבעיותיה הכלכליות. באותו זמן הוצאות הביטחון מתנפחות והולכות ואוכלות גם הן כל חלקה טובה במשק, וכל זאת ללא מוצא נראה לעין גם לפי דבריהם של נציגי המשטר.

המשטר הקיים הגיע למסקנה כי הזמן פועל לטובתם של הערבים. הפיתוח הכלכלי המיידי, ההתפתחות הטכנולוגית, עליית רמת החיים, כל אלה גורמים, יחד עם עליית מעמדן המדיני, להגדלת "המשקל הסגולי" של ארצות ערב. מדינת ישראל, אף על פי שהיא עדיין מפותחת יותר ממדינות ערב, לא תוכל לשמור על פער זה לאורך ימים.

מכאן המסקנה כי בתנאים של היום, במוקדם או במאוחר ידם של הערבים תגבר, ומכיוון שלא נוכל להגיע לפני כן לעדיפות מכרעת עליהם מסתמן עתיד שחור ביותר למדיניות הרשמית.

זבנג ונגמרנו

כאן צץ ועלה לפתע "הפתרון הסופי", החלו הדיבורים על "נשק הרגעה". חוגי ב.ג. החלו להאמין כי העובדה שנשק גרעיני יהיה מצוי בידי ישראל תביא בהכרח לידי הכרה בסטאטוס קוו על ידי הערבים, שיחששו מהסתבכויות וימהרו להגיע להסדר שלום עם ישראל. לכאורה הרי יש כאן פתרון הגיוני פשוט וחלק, אולם במבט מעמיק אנו מגלים כי פתרון זה צופן בחובו סכנות חמורות ביותר לעצם קיומה של מדינת ישראל.

אם שיקוליו של ב.ג. בנויים על כך שהנשק הגרעיני יהיה בידי מדינת ישראל בלבד ולא יגיע לידי הערבים, הרי טעות בידו. אין ספק שאם אחת ממדינות האזור תשיג נשק אטומי (על ידי פיתוח עצמאי, למשל), לא יארך הזמן והוא יהיה מצוי גם בידי מדינות אחרות אשר יגיעו אליו או על ידי פיתוח עצמאי, או יקבלוהו פשוט מאחת המעצמות כנשק הגנה.

אם לקח ב.ג. אפשרות כזו בחשבון והוא מוכן שנשק גרעיני יהיה בידי שני הצדדים, האחריות שלקח על עצמו חמורה עוד יותר. משבר קובה הוכיח לעולם כי הנשק הגרעיני אינו בשום אופן "הרתעה בפני מלחמה" כי אם איום מתמיד של השמדה טוטאלית.

אם נשק גרעיני מהווה סכנה כשהוא נמצא בידי שתי מעצמות העל, בראשן עומדים מנהיגים מיושבים בדעתם, מה יהיה המצב כשנשק זה יהיה מצוי בידי מנהיגים קטנוניים ותוקפניים, המצויים ושעלולים להימצא באזורנו? כלום מוכן ב.ג. להיות האיש שיכניס את מפלצת האטום לאזור מסוכסך זה? הנשק הגרעיני עלול לכל היותר להביא להתאבדות הדדית, לפתרון – ודאי שלא! הגדלת בעיית ישראל-ערב לממדים מגאטוניים לא תפתור את הבעיה כי אם רק תרחיב את סכנותיה. אם במלחמה "קונבנציונלית" ישנה תמיד עוד שהות להרגעת המצב והצלת הצד המותקף מהשמדה על ידי גורמי חוץ, כפי שהיה בעבר, הרי במלחמה גרעינית במרחב יכול להיחרץ גורלה של ישראל בדקות ספורות בלבד!

חברה בע"מ

סכנות אלו היו ברורות ביותר לחוגים רחבים בציבור הישראלי. קבוצה גדולה של פרופסורים ואנשי רוח תבעה את פירוז האזור מנשק גרעיני כל עוד לא מאוחר. ב.ג. לא נתן לקבוצה זו אף להעלות את טענותיה בפני הציבור. ידה הכבדה של הצנזורה אסרה עליהם אפילו פגישה עם תא הכתבים הצבאיים של העיתונות. גם כמה עיתונים שתבעו את בירורה המקיף של הבעיה צונזרו ללא רחם.

אולם כל זה כנראה לא הספיק. כדי להשתיק כל ביקורת ולמנוע כל דיון רציני בבעיה, הקים ב.ג. את "החברה לפיתוח המדע בישראל".

בן גוריון, פרס ואשכול, המחזיקים במניות היסוד של החברה, הפכו את הבעיה החמורה ביותר לעתידה של מדינת ישראל לעסקם הפרטי! שום פיקוח ציבורי רציני לא יכול לבקר את פעולות המוסד ומטרותיו!

בדרך זו חושבת הכת השלטת לעקוף את ההתנגדות שהתעוררה בציבור נגד פעולותיהם הרות הסכנה בשטח הגרעיני. לא ייערך שום דיון במוסדות הנבחרים, על בעיה שתקבע ללא ספק את גורל האומה! בארצנו לא "הסנט ידון ויאשר" אלא "ב.ג. יקבע ויאשר". גורלה של מדינת ישראל הופך רכושו הפרטי של ראש הביטחון ללא כל אפשרות הרהור, ערעור או מחשבה של מישהו אחר מלבד מוחו הגאוני של האחד בדורו. אם יתממש "חזונו" זה של "האחד בדורו" הרי לא רחוק היום שיעמוד בראשנו "נביא" זקן מזוין (בנשק אטומי) שיובילנו אל סף התהום ואין מוחה בידו.