בשנתיים-שלוש האחרונות, מאז פרץ הסכסוך הרעיוני הסובייטי-סיני, ניסו פרשנים רבים לנתח ולהסביר אותו – בדרך כלל ללא הצלחה מרובה.

היו שהישוו את הסכסוך לקרע שחל בשעתו בכנסייה הנוצרית בין הכנסייה הרומית-קאתולית הנשמעת לאפיפיור לבין הכנסייה המזרחית-ביזאנטית. אחרים תיארו את ההתרחשויות האחרונות כהמשך למאבק שהיה לפנים בין הקיסרות הרוסית לבין זו הסינית על ההשפעה והשלטון במזרח הרחוק.

השוואות היסטוריות ממין זה יכולות להיות מאלפות, אולם לעיתים קרובות הן שטחיות ביותר, ואף מוטעות.

תמונות של סטאלין, השקפות של טרוצקי

מהו שורשו ההיסטורי האמיתי של הקרע? רמז על כך אפשר למצוא, בין היתר, בנאומו של חרושצ'וב בישיבת הסובייט העליון (12.12.62). בנאום זה, הגדוש התקפות חריפות על מנהיגי "אלבניה", האשים ניקיטה חרושצ'וב את יריביו ב"הידרדרות לעמדות טרוצקיסטיות".

טעות היא להניח, כי גינוי זה הוא המשך לנוהג שהיה רווח בימי סטאלין, כאשר הכינוי "טרוצקיסט" היה כמעט חסר משמעות פוליטית, ושימש שם-גנאי כללי (בדומה ל"מנוול") לכל סוטה מן הקו.

במקרה שלפנינו – אין הדבר כך. צילו של ליאון טרוצקי – ממנהיגיה העיקריים של מהפכת אוקטובר 1917 ואחת הדמויות הטראגיות ביותר של המאה העשרים – רובץ גם על הפלוגתות של היום. לאמיתו של דבר, לא סר צל זה מעולם מעל התנועה הקומוניסטית, אולם שקיעתו של "שמש העמים" האריכה את הצל לממדי ענק.

לכאורה אין זה סביר לטעון כי הסינים מייצגים עמדה טרוצקיסטית. הרי מקובל להניח כי דווקא בסין לא חלה דה-סטאליניזציה רצינית; תמונותיו של יוסף סטאלין עדיין נישאות בתהלוכות ההמונים בפקין. לעומת זאת אפשר היה להניח כי דווקא הסובייטים, המגנים עתה את סטאלין בחריפות כה רבה, יגלו סימני התקרבות לעמדתו הפוליטית של מתנגדו וקורבנו – טרוצקי.

אולם למעשה אין הדברים כה פשוטים. רבים נוטים לשכוח כי הדה-סטאליניזציה בברית המועצות לא נגעה כמעט בתחום מדיניות החוץ. בתחום זה חרושצ'וב הוא במידה רבה ממשיכו של סטאלין. אכן, אין להכחיש כי מדיניות החוץ הסובייטית נעשתה גמישה בהרבה מאז מותו של סטאלין. אולם עיקר השינוי הוא בטון ולא ביסודות העקרוניים. יתר על כן, גם שינוי טון זה נובע לא מן הדה-סטאליניזציה בלבד, אלא גם (ואפילו בעיקר) מכך שהקלפים שבידי חרושצ'וב טובים בהרבה מאלה שהיו בידי יוסף סטאלין. העלייה המתמדת בעוצמתה הכלכלית, המדינית והצבאית של ארצו מאפשרת לחרושצ'וב לגלות גמישות רבה יותר.

 ייצוב או ערעור?

 אין לשכוח כי היה זה דווקא סטאלין אשר מאז סוף שנת 1924 הטיף לתורה של "סוציאליזם בארץ אחת" – לעומת תורת "המהפכה העולמית המתמדת" שבה דגל טרוצקי. סטאלין כפף לא רק את מדיניות החוץ שלו, אלא גם את מדיניות הקומינטרן וכל התנועה הקומוניסטית העולמית, למטרה עליונה אחת: הגנה על ברית המועצות. בעוד שטרוצקי הטיף למדיניות המכוונת לערער ללא הרף את הסטאטוס קוו, לעודד מהפכות פרולטאריות מחוץ לגבולות ברית המועצות, ראה סטאלין את העיקר – דווקא בייצוב הסטאטוס קוו עם המערב, בחתירה להסכמים יציבים עם ממשלות זרות. ואם המחיר אשר נדרש תמורת זאת היה – למנוע תמיכה ממהפכות קומוניסטיות בארצות אחרות, ואף לנעוץ סכין בגבם של הקומוניסטים בארצות אלה – לא היסס סטאלין מלשלם מחיר זה: אי-תמיכה במהפכה היוונית – תמורת הסכמי יאלטה ופוטסדאם; רמיסת המפלגה הקומוניסטית הפולנית והסגרת פליטים קומוניסטים גרמניים לגסטאפו – כהכנה וכתמורה להסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

בכל מקרה שהועמד בפני הברירה: לתמוך במהפכה בורגנית מתונה בארץ מסוימת, העשויה להסיר איום מעל גבולות ברית המועצות, או לעודד את הקומוניסטים שבאותה ארץ להסתכן ולתפוס את השלטון בעצמם – בחר סטאלין באפשרות הראשונה, שנראתה לו בטוחה יותר.

אגב, בדומה לכך נהג, לפי השערת משקיפים אחדים, גם חרושצ'וב, כאשר תמך במהפכה של קאסם בעיראק, שניפצה את ברית בגדאד, אולם הזהיר את הקומוניסטים העיראקיים מפני ניסיון לתפוס את השלטון – דבר שהיה מסבך את ברית המועצות בזירה הבינלאומית.

הטבח בשנחאי

אחד הקורבנות הראשונים של מדיניות החוץ הסטאלינית היתה המפלגה הקומוניסטית הסינית. באמצע שנות העשרים כפה הקומינטרן, בהשפעת סטאלין ובוכארין, על הקומוניסטים הסיניים מדיניות של כניעה מוחלטת למרותה  של תנועת קואומינטאנג, שבהנהגת צ'אנג קאי שק. כי צ'אנג, למרות איבתו ההולכת וגדלה לקומוניסטים, נחשב כבעל בריתה של מוסקבה במזרח.

מנהיגי סין זוכרים היטב, כי זמן קצר אחרי שצ'אנג נתקבל – בהשפעתם הישירה של הסובייטים – כחבר כבוד בוועד הפועל של הקומינטרן (!), הוא ביצע הפיכה צבאית, אשר הרחיקה את הקומוניסטים מכל העמדות החשובות בקואומינטאנג.

שנה לאחר מכן, במארס 1927, תפסו פועלי שנחאי את השלטון בעיר מפתח זו. הצלחתם היתה כה גדולה, עד כי גם חיילים רבים בצבאו של צ'אנג קאי שק היו מוכנים להצטרף אליהם. אולם לפי הנחיות הקומינטרן הורתה המפלגה הקומוניסטית הסינית לפועלי שנחאי לוותר על השלטון בעיר ולהכניס את צ'אנג לתוכה.

התוצאה לא איחרה לבוא: ב-12 באפריל 1927 ציווה צ'אנג – בעוד הוא חבר כבוד בקומינטרן – לערוך טבח בעיר. מספר הקורבנות בקרב הקומוניסטים ואוהדיהם הגיע לעשרות אלפים.

מובן כי לאחר מכן נמצא שעיר לעזאזל, שבו תלו את קולר המפלה, בדמותו של מנהיג המפלגה הקומוניסטית הסינית, צ'ן דו-הסיו. צ'ן סולק מן המפלגה, אם כי לאמיתו של דבר התנגד בעצמו למדיניות סטאלין, התווכח נגדה, וביצע אותה רק מתוך משמעת לקומינטרן. יורשו של צ'ן, מאו צה טונג, נקט במצבים דומים – שיטה הפוכה. הוא העמיד פנים כמקבל את עצותיו של סטאלין, אולם למעשה היה נוהג כפי הבנתו הוא.

ויכוח ישן, בתנאים חדשים

 הוויכוח המתנהל עתה בין פקין למוסקבה בדבר היחס שיש לנקוט כלפי המערב וכלפי זרמים שונים בעולם הלא קומוניסטי איננו איפוא ויכוח חדש – אלא ישן נושן. אולם מאז 1926 נשתנו פני העולם תכלית שינוי.

אז יכלו מצדדי סיסמת "המהפכה העולמית" לטעון (במידה רבה של צדק) כי המדיניות הסובייטית של שמירה על הסטאטוס קוו בנויה על חול, מאחר שממילא המלחמה היא בלתי נמנעת. היום, בתקופת מאזן האימים האטומי, נשמעת טענה זו משכנעת הרבה פחות, וטענתו הנגדית של חרושצ'וב כי בכוחה של ברית המועצות למנוע מלחמת עולם נראית מבוססת כל צרכה. יתר על כן, אך מעטים יסכימו בימינו להתייחס למלחמה באותו יחס, הנראה כגובל בזלזול, הרווח כנראה בחוגי ההנהגה הסינית.

לאמיתו של דבר, הקרע הסיני-סובייטי הוא רק אחד הגילויים של המשבר הפוקד בימינו את התנועה הקומוניסטית העולמית.

וזה עיקרו של המשבר: במצב הנוכחי, בו הקשר בין המפלגות הקומוניסטיות לבין מוסקבה הוא כה הדוק, והשוליים מסביב לתהום המלחמה הגרעינית הם כה צרים, עלול כל ניסיון של מפלגה קומוניסטית להגיע לשלטון בארץ נוספת – לסבך קשות את ברית המועצות, ואף לגרור מעשי תגמול מערביים, העלולים מצידם לגרום למלחמה גרעינית טוטאלית. על כן מעוניינת מוסקבה לרסן ככל האפשר את המפלגות הקומוניסטיות הנתונות להשראתה, ולהניא אותן מפעולות הנראות לה הרפתקניות.

אולם שום מהפכה חברתית אמיתית אינה יכולה להתבצע ולהצליח ללא מידה רבה של הרפתקנות – או של מה שנראה באותו רגע כהרפתקנות. דוגמה לכך יכולה לשמש לא רק המהפכה הקובנית, אלא אף פעילותו של לנין ב-1917.

נוצר איפוא מצב, בו המפלגות הקומוניסטיות נעשות פחות ופחות מסוגלות למלא את תפקידן המוצהר – לחולל, ללבות או להנהיג מהפכה סוציאליסטית. ודברים אלה אמורים לא רק בארצות בהן אין מהפכה כזו עומדת כלל על הפרק, אלא אף בארצות בהן מבשילה מה שמכנים בשם "סיטואציה מהפכנית".

עניין המהפכה הופך, לגבי רוב המפלגות הקומוניסטיות, ממטרה מעשית – לחזון, הילכתא למשיחא, "כאשר העמים ייווכחו סופית בעליונות השיטה הסוציאליסטית והכלכלה הסובייטית".

על רקע זה יש משמעות רבה לעובדה כי המהפכה הסוציאליסטית האחרונה – זו הקובנית – הונהגה לא על ידי הקומוניסטים אלא על ידי אדם שהם עצמם גינוהו כהרפתקן כמעט עד לרגע שהצלחתו היתה מובטחת.