לפני 11 שנה, בנובמבר 1951, פרצה שביתת הימאים המפורסמת. שביתה זו נמשכה 43 יום, הקיפה ציבור של כ-600 ימאים, והסעירה את כל מדינת ישראל. היתה זו אחת השביתות המפוארות בתולדות מעמד הפועלים בישראל. ימאים רבים מציינים עד היום בגאווה "אני השתתפתי בשביתת הימאים".

עסקני הסתדרות רבים מתחלחלים עד היום כאשר הם נזכרים בשביתה זו. זאת היתה השביתה הראשונה אשר טלטלה את כסאותיהם, הרעידה לרגע את יסודות מבנה ההסתדרות. זה היה רגע של פחד לאלמוגי, נמיר, בקר, משל ודומיהם. לרגע אחד נדמה היה כי הנה יחול  שינוי יסודי בהסתדרות, באיגוד הימאים. לרגע אחד נדמה היה כי קם לראשונה האיגוד אשר יוציא את ניהול ענייניו מידיהם של עסקנים מכורים, מידיהם של "נבחרים" מ"אנשי שלומנו", ויעביר אותם לידי נציגים המבטאים כהלכה את האינטרסים של הימאים. לכן רעדו כל כך העסקנים, הבוסים, ואנשי המנגנון.

אך, השבח לאלוהים, הכל חלף, הזעזוע עבר, הסדר הושב אל כנו, אפשר להירגע על כוס תה, להתפרקד בכורסה ולנהל דיונים אינסופיים על כל מיני נקודות, בכל מיני ועדות חשובות ובלתי חשובות, ולקבור הלאה כרגיל, עמוק עמוק, את אינטרס השכירים.

אותות מבשרי סערה

יידעו נא ידידים ויריבים: שביתת הימאים היתה רק חזרה, רק ניסיון של תינוק הלומד ללכת. היה זה רק הכאב הראשון, המבשר של צירי לידה. הכאבים יילכו ויתכפו, הצירים יילכו ויחריפו, עד בוא משבר גדול הרבה מונים משביתת הימאים. חלחלה תאחז את בית ההסתדרות, צירים יאחזוהו כיולדה. תקום הסתדרות חדשה, שונה לגמרי, אשר תגן על אינטרס השכיר, ייוולד סוף סוף איגוד מקצועי אמיתי לפועלי ישראל.

מי שסבור כי ההסתדרות לא תשונה לעולם, כי לנצח ישלטו בה העסקנים, איננו מבין את האותות מבשרי הסערה המרחפים באוויר. מדוע דורש נציג הליברלים בכנסת "חוק בוררות חובה" נגד שביתות? מדוע אינו מסתפק עוד במצב הדברים הנוכחי? מדוע נואם [מזכיר ההסתדרות, אהרון] בקר ביום חג ההסתדרות, וחוזר ללא הרף על הרעיון כי "יש לנקוט בכל האמצעים ההסתדרותיים נגד אלמנטים חתרניים, המצויים למרבה הצער גם בפנים, אלמנטים המערערים על סמכות המוסדות שנבחרו באורח דמוקרטי", אשר עושים "מעשים ופעולות המנוגדים לעמדתה של ההסתדרות ומהווים התפרקות ממרות הכלל, ופירושם ניסיון להשלטת אנרכיה בחיי ההסתדרות"? מדוע מאיים הוא כי "ההסתדרות תעשה הכל נגד מעשי הרס אלה למען שמור על שלמות ביתה, המייצג ומשרת נאמנה את ציבור הפועלים המאורגן בישראל"?

אל מי מדבר כאן מזכיר ההסתדרות? על מה הוא מדבר? הרי מעולם לא נראתה ההסתדרות איתנה יותר, יציבה יותר. מי רוצה כאן להרוס? למי יש כוח להרוס? מה בכלל רוצים להרוס פה?

על מה סער הים?

 כאשר אנו חוזרים אחת-עשרה שנה לאחור ומעלים מחדש אותה רוח שהטילה פחד על אלמוגי, חבריו ואדוניו, איננו עושים זאת כדי להתרפק על העבר. אלא כדי ללמוד ממנו. כל השביתות בעת האחרונה, המהנדסים, המורים התיכוניים, פועלי התעשייה, השביתות הארציות שבהנהגת ועדי הפעולה, כל השביתות ה"פראיות" מאז ועד היום היו דומות לשביתת הימאים הרבה יותר מכפי שסבורים אנשים רבים. שכן שביתת הימאים היתה השביתה הגדולה הראשונה בה תקעו מנהיגי ההסתדרות סכין בגב העובדים, והחניקו את מאבקם. וכך היה הדבר:

בשנת 1951 מנה ציבור הימאים כ-600 איש. הם עבדו בתנאי שכר עלובים, גרועים בהרבה מאלה של פקיד בנק מתחיל. האוניות היו מיושנות, המגורים צפופים, מחניקים, לחים. המזון ניתן בקמצנות ובאיכות גרועה. התנאים הסוציאליים היו ירודים. מנהלי צי"ם, החברה  שבבעלות הממשלה, הסוכנות וההסתדרות, התייחסו לימאים בצורה מבזה ומשפילה; כך נהגו גם עסקני איגוד הימאים. יתר על כן, ברוב המקרים לא נבחרו כלל עסקני האיגוד אלא מונו מלמעלה, ברוב המקרים לא היה להם שום קשר קודם עם ימאות. הם לא היו ימאים מקצועיים כלל; הם היו בוסים מקצועיים. לא היה כל פלא בכך שהימאים התמרמרו. פרצו שביתות קטנות פה ושם, ההסתדרות פתחה במשפט הסתדרותי נגד ימאים שהוקיעו את שחיתות העסקנים המכורים. המשפט לא נסתיים מעולם, ציבור הימאים תסס. כתוצאה מכל אלה נערכו בחירות למועצת האיגוד, בהן נבחרו ברוב גדול אנשים מבין הימאים, שהיו מקובלים על הציבור כמגיני האינטרסים האמיתיים. את הגרעין במועצה היוו אנשי קורס קציני ים שישבו מזה כמה חודשים בחוף והתכוננו לבחינות הקצונה.

נאמני הימאים מול כרישי מפא"י וההסתדרות

כל מי שמתמצא מעט בבעיות האיגוד המקצועי, יכול היה לראות בנקל מה עתיד להתרחש. המועצה שנבחרה, אשר נקראה "כינוס הימאים", עמדה לפנות לכל צוותי האוניות בבקשה להציע לה הצעות לחוזה עבודה, להעלות את הבעיות המשותפות לכל הימאים כציבור, ולכל קבוצת ימאים בענף נפרד בפרט. כל ההצעות הללו היו מגיעות למועצה שעמדה ללבן אותן ולערוך אותן כהלכה. אחר כך היתה מועצת איגוד הימאים מגישה לחברת הספנות את הצעת חוזה העבודה הזה, בתוספת הצעות להעלאת השכר, שיפור תנאי המגורים והמזון, שיפור תנאי העבודה בים, והתנאים הסוציאליים של הימאי. מובן שהחברה ה"הסתדרותית", ה"לאומית", המלאה אחריות לבניין הארץ, לקיבוץ גלויות ולרווחים, היתה דוחה הצעה "פראית" כזאת. אז, כמובן, היתה פורצת שביתה. שביתה רגילה בהחלט על שכר, תנאי עבודה וכו'. בשביתה כזאת היו לימאים כל הסיכויים לנצח, ואף לזכות באהדת ותמיכת רוב פועלי ישראל.

כל זה היה מבין מי שמצוי בענייני איגוד מקצועי, בענייני הטקטיקה והאסטרטגיה של המאבק המעמדי. אבל הימאים לא היו בקיאים בכל סתרי המבוך הזה, הם היו בקיאים בימאות. לעומת זאת היה מישהו שהתמצא יפה יפה בעניינים הללו, אלה היו אנשים שמלאכתם איננה הימאות והמכונאות, אלא העסקנות בהסתדרות. הם הבינו מה עומד להתפתח, מה עתיד להתרחש, הם הבינו זאת יותר טוב מהימאים עצמם. ומה הפלא? הרי זה מקצועם.

הם נכנסו לזירה, הם נתנו לימאים את המהלומה הראשונה, המהממת, המבלבלת, לפני שהימאים נערכו כהלכה למערכה. הם הפתיעו את הימאים שחשבו כי היריב הן חברות הספנות. הימאים התכוננו למערכת נגד חברות הספנות, כאשר לפתע תקעה להם ההסתדרות סנוקרת. הבוסים הכריזו: איננו מכירים במועצה שנבחרה, איננו מאשרים אותה. אין לה סמכות לבוא ולדבר עם חברות הספנות ולייצג בפניהן את הימאים. מובן שהם אמרו זאת בצורה יותר מסוגננת, הרי הם מומחים בגלגול מילים, בהמצאת ניסוחים מעורפלים, ומסובכים. אך למעשה הם אמרו: אנחנו מתנגדים לכך שאתם תייצגו את הימאים, אנחנו מכריזים עליכם מלחמה.

ערפל על הים

כאן נפלו הימאים למלכודת שטמן להם יריב ערמומי ומנוסה. הם לא פתחו בשביתה נגד חברות הספנות בתביעה להעלאת שכר ושיפור תנאים, הם פתחו בשביתה נגד ההסתדרות על אי הכרה במועצה נבחרת. הסיסמה היתה: "אין לנו סכסוך עם החברות – הסכסוך שלנו הוא עם ההסתדרות". הצעד המעשי היה – שהימאים עזבו בשקט ובסדר את האוניות, ובכך הפקירו את כלי נשקם העיקרי. חברת צי"ם מיהרה לגייס צוותות שוברי שביתה בארץ ובחו"ל. לא היה איכפת לה כלל שהשביתה המוזרה הזאת תימשך לנצח – בתנאי שהאוניות תפלגנה כסדרן.

מה יכלו הימאים לעשות נגד הבוסים בהסתדרות? הם החלו לצעוק כי נעשה להם עוול, כי הבוסים פעלו בניגוד לחוקה, בניגוד לצדק, בניגוד ליושר. הם הזעיקו את הציבור, ורבים נענו להם. נערכו הפגנות מחאה המוניות, אסיפות עם גדולות. אלפי פועלים תרמו לקרן השביתה. בכל הארץ התווכחו אנשים על השאלה: מי צודק – הימאים או ההסתדרות? אך התכסיס של ההסתדרות פעל את פעולתו.

הצעד הזה בילבל רבים מן השובתים עצמם, היטעה את דעת הקהל בארץ. פועלים רבים חשבו שהימאים רוצים לצאת מן ההסתדרות, שכל עניין השביתה אינו אלא מאבק בין מפ"ם למפא"י על השליטה בהסתדרות, שמק"י מושכת בחוטים נסתרים, וכו'. כך הצליחו עסקני ההסתדרות, הבוסים המקצועיים מסוגם של אלמוגי, נמיר, משל, בקר, בטכסיס ערמומי, מחושב היטב מראש, להטיל ערבוביה, אי בהירות וטשטוש במחנה השובתים, ובקרב ציבור פועלי ישראל. זהו הישג חשוב, שכן תנאי הכרחי להצלחת שביתה הוא כי כל שובת וכל אדם (אוהד או אויב) יידע בבהירות מוחלטת על מה מתנהל המאבק. הטשטוש, הבלבול, ואי אמת – הם תמיד כלי נשק נגד הפועל.

קרבות בנמל

 רק לאחר זמן מה חדלו הימאים מעזיבת האוניות, סרבו לרדת מהן ואף נלחמו נגד המשטרה שבאה להורידם בכוח. היו פצועים רבים משני הצדדים. על האוניות "ארצה", "נגבה", "תמר", "רימון" ו"תל אביב" נערכו קרבות, בהם שלפו קציני המשטרה אפילו נשק חם. בעזרת סילוני מים, אלות כובעי פלדה ומאות שוטרים, הורדו הימאים בכוח מן האוניות. אך רושם ה"התפטרות" הראשונה – לא נמחה.

כל אותה תקופה ניהלו הבוסים מערכה ענפה של שמועות והשמצות. מסע לחישות אדיר בן אלף לשונות התנהל ועטף את הימאים כקורים שטווה העכביש  סביב טרפו. הרעיון העיקרי היה כי כל עניין השביתה עצמה הוא עניין צדדי, שלאמיתו של דבר "יש חוגים העומדים מאחורי הקלעים", "יש מישהו המעוניין בשביתה", "זה הכל פוליטיקה גבוהה", "הימאים עצמם אינם אלא כלי משחק בידי מישהו אחר".

האמת כמובן היתה שונה לגמרי. העיקר היתה דווקא השביתה עצמה, לא מה שהתחולל סביבה. הסכסוך המהותי הוא בין השכירים באוניות לבין בעלי האוניות, לא בין מפ"ם לבין מפא"י. שורש כל הרעש והמהומה שקמו בארץ נעוץ היה בעובדה הפשוטה שהצי הישראלי שותק, שהאוניות לא הפליגו. שום "שיחה חשובה" בין אנשים נורא נורא חשובים, שום הסכם בין מפלגות, בין עסקנים, שום חוג "מאחורי הקלעים", שום פוליטיקאי, שום מנהיג, אינם מסוגלים להזיז אונייה ממקומה. זאת מסוגלים לעשות רק ימאים. זה פשוט – אך זוהי האמת. הכוח האמיתי בכל השביתה היה למעשה בידי הימאים עצמם, כי רק הם מסוגלים להפעיל את האוניות. היריב לא יכול להפעיל את מכונות הדיזל והקיטור, אך הוא הפעיל עיתונים, רדיו, תעמולה, נאומים, "אנשים חשובים" וכו'. הוא הפעיל את כל כוחו במילים, בשכנוע.

השביתה עלתה על שרטון

 הכל נועד ליצור אצל הימאים את הרושם שהם עצמם אינם אלא משהו צדדי ואילו הכוחות האמיתיים הם אחרים, המערכה האמיתית מתרחשת במקום אחר. זאת הם קראו בעיתוני הבוקר, בעיתוני הצהריים, ובעיתוני הערב. כך התלחשו ברחובות, בבתים ובבתי הקפה. "מומחים" הופיעו ורמזו כל מיני רמזים. אנשים ש"דיברו עם מישהו חשוב", ידעו כביכול יותר מכל שובת תמים. כולם, כולם, כולם אמרו דבר אחד: שאם רק יחזרו הימאים לאוניות – הכל יסתדר, שהרי אין למעשה שום סכסוך, ההסתדרות אוהבת את הימאים. וכך גם חברות הספנות. צריך רק להגיש בקשה לשיפור התנאים, והכל יסתדר. למה לריב?

כל זה השפיע על הימאים. זה פעל לאט, אך בהתמדה, הספק התחיל מכרסם –  "אולי בכל זאת אין אנו אלא כלי משחק וסיבלנו מנוצל בידי אחרים?". כאן פעל גם התכסיס הראשון המבלבל ומתעה של ההסתדרות. "מדוע אנו שובתים נגד ההסתדרות ולא נגד החברה?" שאלו את עצמם ימאים רבים. כך, אט אט, נוצר הלך רוח תבוסתני בקרב השובתים, הלך רוח שניזון בעיקר מן הספקות.

כתוצאה מכך נאלצה המזכירות להכריז על הפסקת השביתה. לאחר זמן מה נודע כי גם הצד השני היה למעשה על סף הכניעה, השאלה היתה ממש "למי תהיה הנשימה האחרונה? "מי יוכל להחזיק מעמד עוד יום, עוד שעה?" הימאים חזרו לאוניות, ההסתדרות קברה את תביעותיהם בעזרת כל מיני "ועדות" ו"החלטות", ומינתה עליהם אפוטרופוס – אחד שרי, שנאשם פעם בכך שמעל בכספי עובדי קופת חולים בחיפה. הבוסים התחילו שופכים שמן על המים הסוערים של איגוד הימאים, ערכו קורסים לשטיפת מוחם של הימאים, וכו'.

השביתה נסתיימה למעשה בניצחון הבוסים. אמנם מעמדם נתערער קצת, כבודם נפגם, הם נתגלו לעיני הציבור כמוכנים להפעיל נגד שובתים כל צעד, כל תכסיס, כל אמצעי, ויהא זה שפל כאשר יהא. אך הם הכניעו את האיגוד המתמרד והשתלטו מחדש על קבוצה שהעזה להתנגד להם. הם כאילו אמרו בכך לכל פועלי הארץ: "אנחנו בשלטון – אם לא בטוב, אז בכוח. אנחנו לא נוותר על שלטוננו בגלל הפסד בבחירות – נילחם בכל כוחנו ובכל צורה אפשרית למען החזק בשלטון".

לקח השביתה – מצפן לעתיד

 רבות אפשר ללמוד משביתת הימאים, רבות אפשר לספר עליה. אין ספק כי עוד ידובר רבות בשביתה מפוארת זו. לא פירטנו את תולדותיה אלא העלינו מתוכן כמה בעיות אקטואליות בלבד. אין ברצוננו להיכנס לפרטי פרטים, אלא רק להסיק מסקנות אחדות שכוחן יפה גם היום, ואלו הן:

א) אסור לזלזל בבוסים של ההסתדרות. זהו יריב ערמומי, מנוסה, ציני ומומחה במלאכתו. הם שברו כבר הרבה שביתות ואינם מתרגשים משבירת שביתה נוספת. הם מומחים בהבטחות, בשכנוע, במילים, בניסוחים, באיומים, בהפחדות, בהעמדת פנים, בעשיית רושם. צריך להילחם נגדם בזהירות מרובה, הם טומנים מלכודות על כל צעד ושעל. וחשוב מכל: לעולם אל תאמין בהבטחותיהם.

 ב) קל יותר להילחם נגד מעביד, פרטי, או הסתדרותי, מאשר נגד הבוסים בהסתדרות. הפסקת הייצור היא קלף חזק בידי הפועל נגד כל מעביד שהוא. אך הקלף הזה אינו טוב כלל נגד הבוסים. הפסקת הייצור אינה פוגעת בהם, ונוסף לכך – קרן השביתה נמצאת בידיהם, ולא בידי הפועלים. נגדם יש רק נשק אחד – העברת כל הסמכויות לידי האסיפה הכללית של העובדים עצמם. לפי החוקה הנוכחית והמבנה הנוכחי של ההסתדרות, אין לאסיפת העובדים שום סמכויות. את זה יש לשנות מן היסוד. יש להעביר את הסמכויות מן הבוסים – לאסיפת העובדים.

 ג) כל שלטון מבוסס במידה לא קטנה על עשיית רושם, על אחיזת עיניים, על הצגה. הכוח האמיתי נמצא תמיד לא בידי קומץ קטן של שליטים אלא בידי הטוראים ולא בידי הגנרלים. כך בכלכלה הכוח האמיתי הוא בידי אלה שמפעילים את הייצור ולא בידי המיניסטרים או עסקני האיגוד המקצועי. כאשר ציבור אינו מרוצה משליטיו, אזי התכסיס העיקרי של השליטים הוא ליצור בקרב הציבור הרגשה של אין אונים, של חוסר אפשרות לשנות את השלטון, של חוסר התועלת שבמאבק לשינוי השלטון. השליטים הללו מחדירים בהתמדה להכרת האנשים את הרעיון בדבר חוסנו הבלתי מעורער של השלטון. פרנקו, למשל, אינו יושב רק על כידונים, הוא יושב בעיקר על הרגשת חוסר האונים של רוב הספרדים.

בהסתדרות המערכה על כיסו של הפועל היא במידה רבה המערכה על מוחו, על מחשבותיו. כאשר האנשים משוכנעים כי השליט הוא רע (ובכך יכולים לשכנע אותם רק מעשי השליט עצמו); כאשר בנוסף לכך חודרת למוחם ההכרה כי הכוח האמיתי הוא למעשה בידיהם ולא בידי השליט, אזי יש להם כל הסיכויים לנצח. כל זמן שהפועלים משוכנעים כי הכוח הוא בידי המנהיגים, לא ישתנה דבר. תנאי הכרחי לשינוי ההסתדרות הוא שתחדור למוחם של הפועלים ההכרה כי הכוח נמצא למעשה בידיהם.