שתי הנחות ב"מצפן" הקודם (מדצמבר) נראות לי כבלתי מבוססות, ואפילו כמוטעות.
הראשונה היא הנחתו של א. טוראי במאמר "דוקטרינה ללא מדיניות", בו הוא קובע: "הביטחוניסטים שלנו, בהיעדר כל גישה מדינית עקבית, משעבדים את ההלכה המדינית לדוקטרינה הצבאית ומשעבדים להן את המאבק במישור הפוליטי".
השנייה היא קביעתו של ישראל מור כי "המדיניות הכלכלית החדשה" "איננה מדיניות, איננה חדשה".
אכן, סוד גלוי הוא בישראל, כי משרד הביטחון מתערב, משפיע וקובע בשאלות מדיניות חוץ לא פחות, ואולי אף יותר ממשרד החוץ עצמו. כי שמעון פרס קובע לא פחות מגולדה מאיר, ואולי אפילו קצת יותר. את זה הבין בשעתו הגרל ברנס, את זה מבינה אפילו גולדה. נגד זה ניסה פעם [משה] שרת להתקומם, ללא הצלחה.
ייתכן ובמדינה אחרת היה הדבר מתפרש כאילו הגנרלים ושאר הביטחוניסטים מכריעים בשאלות מדיניות החוץ. לא כן בישראל. אל יטעה אותנו הריב בין שני המשרדים. עלינו לזכור כי הן בשאלות מדיניות חוץ, והן בשאלות ביטחון ישנו פוסק אחרון אשר לפיו יישק דבר בשני השטחים הללו ולא רק בהם. אמנם איש זה הוא משוגע לביטחון, אך הצבאות אינם אלוהיו. הכל כפוף אצלו (ולמעשה גם אצל חבריו להנהגה ואפילו אצל יריביו באופוזיציה) לשיקול עליון אחד, והוא: להביא מכסימום של יהודים לישראל, בכל הדרכים והצורות, ובמינימום של זמן. ליצור כאן עובדות מוגמרות בשטחי הכלכלה, ההתיישבות והביטחון, אשר יאלצו את ערביי פלשתינה בישראל ומחוץ לה להתייאש מתקוותיהם להגדרה עצמית, להחזרת זכויותיהם כפרטים וכאומה. להכריח את ערביי פלשתין ואת המדינות הערביות השכנות להשלים הלכה למעשה עם הסכם עבדאללה-בן גוריון משנת 1950.
אינני רוצה להיכנס כאן לוויכוח על השאלה אם מדיניות זו היא מוסרית, או על השאלה בדבר סיכויי ההצלחה שלה. כאן ברצוני רק לומר, כי זוהי המדיניות אשר לה כפופים שיקולי הביטחון, הכלכלה, ויחסי החוץ.
מדיניות החוץ הישראלית מכוונת כל כולה למטרה אחת:
להשיג גושפנקא בינלאומית לסטאטוס קוו.
מדיניות הביטחון הישראלית מכוונת כל כולה למטרה אחת:
לבצר את הסטאטוס קוו מבחינה צבאית, מבחינת מאזן הכוחות.
המדיניות הכלכלית הרשמית מכוונת אף היא למטרה:
יצירת עובדות כלכליות שתבססנה את הסטאטוס קוו, תקשינה על הפרתו.
אם ברית המועצות תכיר בסטאטוס קוו, אל נתפלא אם בן גוריון יהפוך פרו-סובייטי. אם מדינות ערב יכירו בקווי שביתת הנשק כגבולות של קבע, אל נתפלא אם תיפסק החתירה לייצור נשק לא קונוונציונלי בישראל. אם ערביי פלשתין יחדלו מלתבוע את רכושם וזכויותיהם, אל נתפלא אם תשתנה מדיניות ההתיישבות והפיתוח של הסוכנות והממשלה.
בישראל כפוף כל צעד מדיני, ביטחוני, או כלכלי, לשאיפה לכפות את הסטאטוס קוו על הערבים, לאלצם להשלים עם עובדות מוגמרות. פעולות התגמול, ואף הפלישה לסיני, נועדו למטרה זו. הצבעות משלחת ישראל באו"ם, החתירה להצטרפות לברית צבאית עם מעצמות המערב, ההסכמה ל"הסכם שלוש המעצמות" משנת 1950, החיזור אחרי המדינות האפריקאיות החדשות, כולם נועדו למטרה זו. מתן הקלות גדולות להון זר, משיכת אינטרסים כלכליים זרים והסגרת אוצרות הארץ לידיהם – אף הם נועדו לאותה מטרה. הקמת עיירות חדשות לאורך קווי שביתת הנשק, או במקומות שאינם מיושבים ברציפות על ידי יהודים, ייהוד נצרת והגליל, יישוב הנגב, הקמת "חבל ערד". "כורזים", "כרמיאל" וכו'; מדיניות כלכלית בחקלאות שאיננה מבוססת על שיקולי רנטביליות אלא על שיקולי הבטחת פרנסה ליישובי הספר; – כולם נועדו לייצוב הסטאטוס קוו. הכל מכוון למטרה אחת, הכל כפוף לשאיפה לבצר את הסטאטוס קוו.
כאשר קובע י. מור ב"מצפן" הקודם, כי "ישראל היא אחת המדינות הבודדות (בין הארצות המפותחות או המתפתחות) שאין בה כל תוכנית כלכלית, כל תכנון ארוך טווח לפיתוח המשק", הוא צודק כמובן. כי באמת אין לאשכול תוכנית מפורטת ערוכה מראש. אך יש ויש לו קו הנחיה כללי לפעולה. שנור, שנור, ועוד פעם שנור, שנור מאורגן ושנור בלתי מאורגן, שנור ממשלתי, שנור סוכנותי, שנור ציבורי, שנור פרטי, "מגבית יהודית מאוחדת", "מלווה עצמאות", מענקים, עודפי מזון, מילוות מרחיקי לכת, משיכת הון יהודי ובלתי יהודי, הצטרפות לשוק האירופי, וכו'.
נכון שאין תוכנית פיתוח לטווח ארוך. אבל נמל גדול באשדוד בונים? את מפעל ים המלח מפתחים בקנה מידה בינלאומי? מפעל טקסטיל ענק בדימונה לא הוקם? מוביל מים ארצי מהגליל לנגב לא משלימים? מפעל הנחושת בתמנע הוא דבר מבוטל? וכו' וכו'.
מה איכפת לאשכול אם מפעל ים המלח נמצא בידי בנקים אמריקאיים, מפעל תמנע בידי הון גרמני, בית חרושת לנייר בחדרה בידי הון איטלקי, מפעל הזבלים והדשנים בידי הון אמריקאי? לו די בכך שזה נותן מקומות עבודה לעולים, ונוסף לכך מהווים כל בעלי ההון הללו גורם המייצב את הסטאטוס קוו. כולם ילחצו על ממשלותיהם להגן על האינטרסים והרווחים שלהם – באם הללו יעמדו בסכנה.
טעות היא לעשות ניתוח כולל, ומקיף, של המדיניות הישראלית בשטחי הכלכלה, הביטחון, יחסי החוץ, ואפילו החינוך, מבלי לקחת בחשבון את השאיפה לביסוס הסטאטוס קוו. הרי זהו המעיין ממנו נובעים שאר השיקולים. לדעתנו, כל זה לא יועיל ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי – אך זהו נושא לוויכוח אחר.