אפרטהייד – א. בכר (אהרון בכר)

10 בינואר 1963

in גיליון-3: ינואר 1963, מאמרים

ידידי נעים בן יוסף סבאח, טכנאי באחד מן המפעלים התעשייתיים הגדולים, עלה לארץ שנים מעטות אחרי קום המדינה. בעיראק היה אביו, יוסף סבאח, עליו השלום, סוחר שטיחים מצליח. ציוני לא היה ולמען האמת היה מעדיף להישאר בעיראק. בכל זאת, בגלל נסיבות מסוימות, עלה עם משפחתו לישראל.

ככל משפחות העולים החדשים, נתקלה גם משפחת סבאח בקשיי הסתגלות לתנאי הארץ, אבל לאט לאט הגיע הכל על מקומו בשלום. הבן הבכור, נעים, נשלח לבית ספר מקצועי, שם למד מקצוע טכני. היום הוא טכנאי סוג א', משתכר לא רע ומפרנס בכבוד את אשתו ובנו. שני אחיו עובדים באחד מסניפי בנק לאומי ואחיו הצעיר עומד לסיים השנה את בית הספר המקצועי.

נעים סבאח מבסוט. הוא מוצא עניין בעבודה, משתכר לא רע, משפחתו מבוססת היטב. בכל זאת משהו מעיק עליו. מה?

מהו הדבר המעיק כל כך על נעים סבאח וחבריו, בני עדות המזרח, שהם לפחות כ-60% מכלל האוכלוסייה העברית?

אפשר לענות על כך במילה אחת: מוצאם.

סבאח הוא בעל מקצוע מעולה. יתר על כן, הוא צעיר תרבותי ומשכיל, בקיא בהוויות עולם. בכל זאת התקשה לעלות בדירוג המקצועי. בעוד שחבריו למקצוע עולים בדרגה, נעשים מנהלי מחלקות במפעלו, נשאר הוא פועל פשוט.

וכל זה למה? סבאח סבור שזה במידה רבה משום שהוא ממוצא עיראקי, משום שהוא מבטא חי"ת ועי"ן גרוניות ומשום שהוא אוהב להאזין לפריד אל-אטרש ואיסמאעיל יאסין בקול קהיר, משום שצבע עורו קצת כהה, משום שהוא אזרח מסוג ב' במדינתו.

איש לא אמר לו זאת מעולם, אך סבאח חש זאת היטב.

על כוס קפה הסביר לי נעים סבאח בהתמרמרות, שאין זה הוגן להפלות אזרחים במדינתם. הערתי לו באדיבות, שהנה עוד כך וכך אחוזים מאזרחי המדינה מופלים לרעה עוד יותר, ובגלוי, כמעט באופן רשמי, עד כדי כך שאפילו כמה מזכויות האדם נשללו מהם, שלא לדבר על כך שהם נתונים כולם לחסדיו של המושל וכנופייה של קוויזלינגים מעושי דברו וממלחכי פנכתו.

"זה משהו אחר", השיב כנגדי נעים סבאח, "הם, בסופו של דבר ערבים, אז שיחיו כמו ערבים".

*   *   *

אחד מן הפרדוקסים המוזרים ביותר בסבך יחסי ישראל-ערב מתגלה דווקא ביחסם של בני עדות המזרח אל המיעוט הערבי בארץ. טבעי הדבר שאזרח מסוג ב', אכול רגשי קיפוח ומרירות, יפנה את תסביכיו נגד האזרח מסוג ג', הנחות ממנו.

אולם לא פחות טבעי הוא שערבים ויוצאי ארצות ערב, המדברים באותה שפה, המעריצים במידה שווה את פריד אל-אטרש, המשתגעים באותה מידה אחרי ריקודי בטן והמחונכים על ברכי אותה תרבות, ימצאו שפה משותפת, יפילו את מחיצות האיבה בין העמים, יהוו ראש גשר להבנה וידידות.

 כשישראלי ממוצא אירופאי אומר שהוא שונא ערבים בגלל אורח חייהם המוזר בעיניו, או משום שהם מדברים בשפה צעקנית בליווי תנועות ידיים, או בגלל רמת תרבותם הירודה או משום שאינם "לפי רוחו", הרי שאפשר לסלוח לו על היותו אוויל.

אבל שבן עדות המזרח ילעג לתרבות הערבית, שהיא במידה רבה תרבותו שלו, שבן עדות המזרח ילעג לאורח החיים הערבי, שאת המוסיקה שלו הוא אוהב כל כך לשמוע – הרי בכך הוא מצדיק את הבוז שרוחשים לו יוצאי אירופה. כי בינינו לבין עצמנו, מה ההבדל בין עבדאללה מנצור ונעים סבאח, במה עולה בן עדות המזרח על ערבי מנצרת? בלעגו לערבי, אין בן עדות המזרח לועג אלא לעצמו, למנהגיו, לתרבותו, לשפת אמו.

זאת ועוד.

בהרגשת העליונות שלו כלפי הערבים, פותח בן עדות המזרח פתח לסיווגם של בני אדם, סיווג גזעני לפי מוצאם הלאומי או העדתי, דבר שסופו להתנקם בבני עדות המזרח עצמם.

אפשר לציין בסיפוק שתופעת השנאה הגזענית, זו המכונה באנגלית בצורה קולעת כל כך race prejudice, כמעט שאינה ניכרת, או שהיא קלושה ביותר, ביחסם של רבים מיוצאי אירופה אל המיעוט הערבי או אל האומות הערביות השכנות.

זוהי תופעה מעודדת, כי בסופו של דבר, איבה בין יריבים פוליטיים סופה לעבור מן העולם עם שינוי הסטאטוס הפוליטי. צרפת וגרמניה הן כיום שתי אומות ידידותיות ביותר למרות העובדה שמקדמת דנא ועד מלחמת העולם השנייה הלכו והחריפו היחסים בין שתי המדינות.

כשגם יוצאי עדות המזרח יתייחסו אל הערבי כיריב פוליטי גרידא ויהיו נכונים להוות ראש גשר להבנה וידידות, נמצא שמחוגי שעון המהפכה בישראל צעדו חמש דקות קדימה.

*   *   *

ודבר אחרון לכלל עובדי ישראל, בלי הבדלי מוצא.

בעיות הפרנסה גוזלות את מרבית הזמן. המשכורת הזעומה לא מספיקה. נטל המיסים כבד. החובות מעיקים. האין קשר סמוי בין כל אלה ובין סבך יחסינו עם הערבים, עם המרחב הסובב אותנו?

האם העלו המוני עובדי ישראל על דעתם שהמיסים הכבדים הם תוצאה ישירה מן המאמץ הצבאי הנדרש מאיתנו, באין כל יוזמה מדינית ליישוב חילוקי הדעות עם ארצות המרחב?

כאשר יתבהר לציבור הפועלים העברי הקשר בין המיסים לפעולות התגמול, בין תוספת היוקר למצב המתוח בגבול, יורה שעון המהפכה חמש דקות לפני שתים-עשרה.

לכן הבה נזרוק אל החלל הפוליטי שלנו אתגר שזה זמן רב דורש מענה:

חברים פועלים, עוד כמה שנים תקציבו את שליש משכורתכם לקערת הביטחון שאין לה תחתית?

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: