מכיוונים שונים נשמעת בתקופה האחרונה ביקורת על ההסתדרות. מבקרים אותה העובדים השכירים, הממשלה, לבון ואנשיו, "הסתדרות העובדים הלאומית" מיסודה של תנועת ה"חרות", וכמובן התעשיינים.

העובדים השכירים מבקרים אותה כיום בחריפות ובמרירות רבות  יותר מאשר אי פעם, משום שאינה נלחמת את מלחמתם ומשום שהיא מחבלת במאמציהם לשמירת רמת החיים ולשיפורה.

הממשלה, או ביתר דיוק – השליטים האמיתיים, כמו בן גוריון, אשכול, דיין, וכו' – מבקרים אותה משום שאין הם יכולים לסבול בקרבתם ריכוז כה גדול של עוצמה כלכלית, חברתית ופוליטית. זהו ריכוז כוחות המסוגל לאיים על השלטונות, להכריז עליהם מלחמה, ואפילו להכניעם. שום שלטון אינו יכול לראות בשקט ריכוז שכזה בקרבתו.

לבון ואנשיו מבקרים את ההסתדרות על שאיננה מה שהיתה בעבר, על שאינה מגלה יותר עצמאות כלפי חוץ, כלפי הממשלה והמעבידים, ויתר תקיפות כלפי פנים, כלפי "ועדי הפעולה" והשביתות ה"פראיות".

"הסתדרות העובדים הלאומית" מגנה את ההסתדרות הכללית על כניעתה ל"דיקטט של הבוסים ממפא"י" ועל שאין היא מתפרקת ושולחת את אנשיה ל"הסתדרות העובדים הלאומית".

התעשיינים מבקרים כמובן את ההסתדרות בכלל על עצם העובדה שהיא מהווה התארגנות של שכירים, ובפרט על שהיא מפריעה להם (או ביתר דיוק – אינה מסייעת להם מספיק) בצבירת רווחים, על שאין היא מגינה עליהם מפני הפועלים כמו בעבר.

"אין ההסתדרות מוקפת גלי אהדה ואהבה. היא פועלת בהיותה נתונה בין הסדן של צרכי העובדים לבין הפטיש של הממשלה", קובע פנחס לבון ("מן היסוד" מס' 17, עמוד 6). ויודע האיש מה הוא שח. קשה למצוא היום שכיר בישראל שיש לו מילה טובה בזכות ההסתדרות, ההיפך הוא הנכון. ביקורת, מוחצת, חריפה וקיצונית יותר מאי פעם נשמעת על כל צעד ושעל. לא במקרה הקדיש [מזכ"ל ההסתדרות, אהרון] בקר את רוב נאומו ביום השנה ה-42 להקמת ההסתדרות לאזהרות חוזרות ונשנות כלפי כל אלה המנסים "מבפנים ומבחוץ" להרוס את ההסתדרות. הכל מצביע על כך כי מתפתח ומבשיל מאבק לשינוי יסודי ולעיצוב חדש מן היסוד של כל מבנה ההסתדרות.

מנהיגי ההסתדרות חשים בכך יותר מאשר סתם בני אדם נורמליים. לכן דחו הם את מועד הבחירות לוועידת ההסתדרות – שצריכות היו להיערך השנה – לשנה הבאה.

במצב דברים כזה ישנה חשיבות רבה להצעות השונות לתיקון המצב. קל מאוד לבקר, קשה הרבה יותר להציע הצעה חיובית לשינוי המצב.

"הסתדרות העובדים הלאומית" (ה.ע.ל), למשל, מצטיינת מאוד בביקורת. כל פועל ישר יסכים לביקורתה נגד ההסתדרות. גיליון מס' 39  של "חזית העובד" (ביטאון ה.ע.ל) כותב דברים המדברים לליבו על כל פועל:

נתעוררה ההכרה ש'ההסתדרות הכללית', לא זו בלבד שאיננה מגינה על צרכי הפועלים, אלא שהיא מחבלת באמצעי הקיום שלהם.

'ועדי הפעולה' גילו כוח עמידה וכוח לחימה. הם לא צצו כדי להקניט את מישהו, אלא כדי להגן על האינטרסים החיוניים של העובדים, אשר הפכו הפקר תחת המשטר הקיים. יתכן שתימצאנה מפלגות אשר תרצינה 'לרכב' על 'ועדי פעולה' אלה, אבל העובדה נשארה עובדה: הוועדים קמו מחמת כורח המציאות, ומטרתם אחת היא: הבטחת תנאי הקיום של הפועל. מובן שהסתדרות העובדים הלאומית תיתן ידה לוועדים אלו, תסייע להם בכל פעולותיהם, כדי לחלץ את ציבור השכירים ממצוקתו ("חזית העובד", עמוד 4).

דברים כדורבנות. אך מה מציעים במקום זאת? להצטרף ל"הסתדרות העובדים הלאומית"?

טוענים, ובצדק, כי ההסתדרות הכללית נכנעת ל"דיקטט של הבוסים ממפא"י"; ו"הסתדרות העובדים הלאומית" איננה נכנעת לדיקטט של הבוסים מ"חרות"? הם תומכים בשביתות של "ועדי הפעולה"; ומה הם עושים כאשר פורצת שביתה במפעל של בעל הון התומך ומממן את תנועת ה"חרות"?

"הסתדרות העובדים הלאומית" קשורה לתנועת ה"חרות" לא פחות, ואולי יותר מאשר ההסתדרות הכללית קשורה למפא"י. בהסתדרות הכללית לפחות אפשר להחזיק בהשקפה פוליטית שונה מזו של מפלגת הרוב, בהסתדרות העובדים הלאומית אין זה אפשרי.

הפועלים ושאר השכירים, תהיינה השקפותיהם הפוליטיות אשר תהיינה, זקוקים לאיגוד מקצועי, לאירגון שתפקידו להגן על שכרם ותנאי חייהם. שום טובה לא תצמח להם אם מאפוטרופסות של מפא"י יפלו לאפוטרופסות של "חרות". הם רוצים להשתחרר לחלוטין מכל אפוטרופסות שהיא, הם רוצים עצמאות מלאה למאבק נגד המעביד, נגד כל מעביד, ויהא זה הממשלה, "חברת העובדים" או מפעל בבעלות "חרותניק".

"הסתדרות העובדים הלאומית" היא אנכרוניזם בדיוק כהסתדרות העובדים הכללית, ההבדלים בגודל או באפוטרופסות הפוליטית לא ישנו עובדה זו. כשם שרבים בתוך מפא"י תומכים בהעברת "קופת חולים" ההסתדרותית לממשלה, כך תומכים רבים בתוך "חרות" בפירוק ה.ע.ל והצטרפות להסתדרות הכללית.

כאן מגיעים אנו לביקורתו של פנחס לבון על ההסתדרות. מאמרו ב"מן היסוד" מס' 17 שזור הערכות פסימיות על מצבה הנוכחי של ההסתדרות. וכך הוא כותב:

"למרות החלשת משמעותה (של ההסתדרות) בעיני חלקים בציבור הפועלים, עדיין כוחה איתה"...

"עדיין" – איזו נחמה!

"אין ההסתדרות במצב כזה שתוכל לשאת מכות בלתי פוסקות מבחוץ ומבפנים גם יחד".

 "אין ההסתדרות מוקפת גלי אהדה ואהבה".

לזאת ייקרא באנגלית "אנדרסטייטמנט".

למפ"ם הוא אומר:

"מפלגה אחראית צריכה היתה לשקול שבעים פעם אם מותר לזעזע עוד יותר את המשמעת הלקויה, לעודד את הנטייה של ועדי עובדים מרובים לפעול על דעת עצמם".

לסגן שר הבריאות, שהציע איחוד ארבע קופות חולים והצעת חוק לביטוח בריאות לאומי, הוא אומר:

"האם נהיה חושדים בכשרים אם נעלה על הדעת שהמעשה הזה אותו תיכנן סגן השר, יותר משהוא מכוון ליצירת אפשרות של הגשמת החוק לביטוח בריאות לאומי מתכוון ליצור מסגרת של קופת חולים שתוכל להתחרות בקופת חולים הכללית של ההסתדרות ול'שחרר' את חבר ההסתדרות מ'תלותו' בה?"

לא, חבר לבון, לא תהיה חושד בכשרים. תהיה חושד בטריפות, ובצדק. אגב, כידוע לך יפה, אין סגן שר הבריאות בודד ברעיונו זה. יש לו לתומכים גם בצמרת מפא"י...

מתברר כי לבון רואה את מצב ההסתדרות כיום כעגום ביותר, וחרד בכנות לגורלה. השאלה היא רק מה הוא מציע כתחליף?

תשובה לכך אפשר למצוא בדברים בהם הוא מגיב על שביתת פועלי "קייזר אילין" באשקלון. כמנהגו מימים ימימה הוא מדבר גלויות וישר לעניין:

"היתה זו שביתה שהוכרזה ללא אחריות מצד ועד העובדים, והיא נתגלגלה בצורה בלתי מכובדת, מבלי שיהיה למועצת הפועלים ולוועד הפועל של ההסתדרות הכוח להפסיקה בעוד מועד. הפועלים וועדם, שהכריזו על השביתה וניהלו אותה כך, בוודאי ראויים לגינוי מצד ההסתדרות. הכרזת שביתה היא עניין רציני מדי מכפי שאפשר יהיה להפקיד את זכות הכרזתה בידי גורם מקומי כלשהו, על אחת כמה וכמה בידי קבוצת פועלים שאין להם הבנה בענייני משק ואיגוד מקצועי... השאלה מדוע מוסדות ההסתדרות, המקומיים והארציים, לא השתמשו במלוא כוחם כדי להפסיק [קרי "לשבור", א.ע.] את השביתה בעוד מועד נשארת עד היום הזה ללא תשובה מניחה את הדעת" ("מן היסוד" מס' 17, עמ' 5).

מה שלבון רוצה זה לחדש את ימי ההסתדרות כקדם, מה שהוא שוכח, או אינו יכול להתרגל אליו, היא העובדה שהעבר חלף לבלי שוב. חלפה תקופת א.ד. גורדון, יוסף אהרונוביץ, "גורדוניה", ברל כצנלסון, "יצירת עם עובד", "הקמת ציבור עובדים", "חלוציות", "עבודה עברית מאורגנת" וכו' וכו'.

כשם שמפא"י לעולם לא תשוב להיות מה שהיתה בעבר, כך גם ההסתדרות שוב לא תוכל לחזור לתקופת הזוהר על האידיאלים הציוניים סוציאליסטיים. איננו יודעים אם לבון כבר הספיק להשתכנע כי מפא"י אינה ניתנת עוד לתיקון "מבפנים", אך בטוחים אנו כי הוא לעולם לא ישתכנע בחוסר התועלת לשנות את ההסתדרות "מבפנים".

לבון שואף לחיזוק עצמאותה של ההסתדרות כלפי הממשלה, מחד, וחיזוק השליטה והמרות של מנהיגי ההסתדרות על הפועלים, מאידך. הוא מתנגד נמרצות להעביר את הסמכות להכרזת שביתה לידי ועד עובדים מקומי, לידי אסיפה כללית של העובדים, אפילו במקרים בהם מדובר על הפרה גלויה על חוזה העבודה על ידי המעביד.

הצעותיו של לבון מכוונות למעשה ל"חידוש ימי מפא"י כקדם", להחזיר למפלגה את נעוריה, את זוהרה. אבל לפועל ולכלל השכירים בישראל לא זה דרוש. להם דרוש איגוד מקצועי נורמלי. מן ההכרח הזה אין מנוס. אין זה משנה כלל לשכיר אם המעביד הוא פרטי או ציבורי, מפא"יניק או חרותניק, ממשלתי או עירוני, הוא זקוק תמיד, ובכל מקום, לאירגון שיגן על האינטרסים החומריים המיידיים שלו (להבדיל מאירגון הנלחם למען האינטרסים הפוליטיים ההיסטוריים שלו) ובישראל אין לו אירגון כזה.

מייחסים לסטלין את המימרה: "איננו נלחמים רק למען ירוויח הפועל לירה נוספת, אלא למען ישונה כל משטר הניצול מיסודו". זה נאמר כנגד איגודים מקצועיים שהסתפקו במאבק כלכלי ונמנעו בעקרוניות ממאבק פוליטי. בישראל כיום אין לפועל אפילו אירגון שיילחם על לירה נוספת. ההסתדרות איננה אירגון כזה. מזכיר ההסתדרות א. בקר, מונה בין תפקידי ההסתדרות את "קידומם של ישובי עולים ופרברי הערים מבחינה כלכלית וחברתית", "מאמץ בלתי נלאה להבטחת בסיסה ועתידה הכלכלי של המדינה" ("דבר", 23.12.62); על לירה נוספת לא מדובר כאן. לכן קורה שפועלים חותמים הסכמי עבודה פרטיים עם מעבידים, שמעבידים רבים נותנים לעובדיהם תוספות משכורת בהסוואות שונות, לכן פורצות שביתות "פראיות" ומתארגנים "ועדי פעולה".

יחד עם עובדים שכירים רבים אחרים קוראים אנו להעביר את הסמכות להכרזת שביתה לידי אסיפת העובדים. הצבעה חשאית באסיפה כללית של העובדים במקום עבודה, מוסמכת לקבוע הכרזת שביתה. אין צורך בשום אפוטרופוס מבחוץ, בשום אישור מגבוה, בשום הרשאה מיוחדת. ואם ההסתדרות תסרב, כדרכה, לפתוח את קרן השביתה ולתמוך בשובתים, אזי כדאי לשובתים הפוטנציאליים לתת את הדעת מראש על אפשרות כזאת. ועדי הפועלים, וועדי הפעולה מסוגלים בהחלט להכין לעצמם מראש קופות שביתה משלהם לשימוש במקרה חירום.

כיום אין לפועלים שובתים שום נשק נגד ההסתדרות. לעומת זאת יש להסתדרות נשק נגד כל שובת. היא מונעת ממנו תמיכה כספית, אינה משלמת לו מקרן השביתה שלו. כי קרן השביתה נמצאת בידי ההסתדרות. את המצב הזה צריך לשנות. ועדי הפועלים צריכים לחשוב על האפשרות להכין קופות שביתה משלהם. השביתות ה"פראיות" של "ועדי הפעולה" אינן סוף פסוק. הן רק ראש פרק.