"הנהלת בית החרושת 'פרידמן' בירושלים פיטרה את חבר ועד העובדים, ש. שאולי, העובד זה 15 שנה במפעלה. ההנהלה טוענת כי הנ"ל התבטל בעבודה. בתגובה לכך פתחו 300 פועלי המפעל בשביתה. השובתים יושבים בבניין מועצת פועלי ירושלים ומנהלים משא ומתן עם נציגי ההסתדרות על מתן אישור לשביתה".
כך מסרו "קול ישראל" והעיתונות בסוף חודש נובמבר. אין שום דבר מיוחד בידיעה זו. פיטורי עובדים הינם דבר רגיל, פיטורי חבר ועד עובדים – גם בכך אין שום חידוש, ושביתות פועלים אף הן דבר נפוץ ויומיומי שכולנו רגילים אליו. כולנו התרגלנו להווי הזה ולסדרים הללו כאילו כך נקבעו הדברים מששת ימי בראשית. אולם יש בידיעה זו משהו שאינו כשורה. ישנו בה דבר אחד שנראה לנו טבעי כזריחת השמש מדי בוקר ואילו לאחרים הוא נראה מוזר, בלתי מובן, תמוה, ויוצא דופן.
פועל איטלקי, צרפתי, בריטי או אמריקאי, אשר ישמע את הידיעה הזו, ישאל מייד:
"מדוע יושבים הפועלים השובתים בבניין ההסתדרות, ולא בבית החרושת?"
"מדוע מנהלים השובתים משא ומתן עם נציגי ההסתדרות ולא עם נציגי המעבידים, עם נציגי בעל בית החרושת?"
פועלים רבים בישראל יצחקו לשמע שאלות תמימות כאלה ויסבירו: "השובתים יושבים ומנהלים משא-ומתן עם נציגי ההסתדרות משום שהם רוצים שההסתדרות תכיר בשביתה, תפתח את קרן השביתה, ותתמוך בהם. אם יצליח המשא-ומתן, ייתכן שההסתדרות תכיר בשביתה מן היום הרביעי (למשל) לאחר פריצתה, ואז יזכו השובתים לדמי שביתה מן היום הזה והלאה".
תשובה זו תפתיע ותדהים עוד יותר את הפועל הזר. "כלום אין האיגוד המקצועי שלכם תומך בכל שביתה?" – ישאל. "האם אצלכם לא משלמים דמי שביתה מן הרגע הראשון לפרוץ השביתה? האם לא מעמיד האיגוד המקצועי לרשותכם עורכי דין, כלכלנים ויועצים, המדריכים אתכם כיצד להכניע את המעביד? איזה מין איגוד מקצועי יש לכם?"
התשובה לכך היא : לא חבר, אצלנו אין דברים כאלה, אצלנו ההסתדרות הינה דבר מיוחד במינו. אצלנו הפועל, הנלחם נגד המעביד, צריך תחילה להילחם נגד ההסתדרות, נגד האיגוד המקצועי שלו. אצלנו ההסתדרות איננה נותנת לפועל גב, היא נותנת לו סכין בגב. אצלנו יש פטנטים כאלה, "מייד אין יזראל", שהמעבידים בעולם כולו יכולים ללמוד מהם.
מה תפקיד ההסתדרות?
לא אחר מאשר פנחס לבון, אשר שימש מזכיר ההסתדרות שנים מספר והעז להגן על עצמאותה של ההסתדרות מול מאמצי בן גוריון להכניעה למרות המדינה, הוא שקבע:
"ההסתדרות לא היתה ואיננה איגוד מקצועי טהור כפי שחוגים מסוימים רוצים לראותה" ("מן היסוד" א', עמ' 64).
"הלומדים והמלמדים אומרים כי תנועת הפועלים באמריקה היא שונה, וכמוה שונות גם תנועות הפועלים באנגליה, בצרפת, באיטליה ועוד. נכון, תנועות הפועלים בארצות אלו נבדלות מתנועתנו. אך אבוי לנו אם נדמה להסתדרויות פועלים אלו. אפשר שהשיגו יותר מאיתנו בסכום הדולרים שהיחיד – לא הציבור כולו, אלא חלק ממנו – מרוויח. אפשר שהשיגו יותר מאיתנו באחד הדברים הנראים בתקופתנו כחלק מן ההווי של ציביליזציה מודרנית. אבל דבר אחד לא השיגו: תנועות פועלים אלה מפרפרות במצב של חוסר ישע פנימי, של אי ידיעת דרכן ותעודתן כתנועות פועלים בין הצרכים של קבוצות לחץ, לבין התעודה של כוח מחדש, מרענן ומעלה את חיי האומה והעם העובד כולו" (פ. לבון, "מן היסוד", עמ' 59).
"במשך 41 שנה הלכנו בדרך של זיווג בין תנועה לבניין ציבור עובדים, לבין תנועה לבניין אומה וממלכתיות עצמאית" (שם, עמ' 59).
לדברים הללו יש פירוש פשוט והוא, כי ההסתדרות איננה איגוד מקצועי הדואג לאינטרסים של הפועל, אלא תנועה בעלת אינטרסים אחרים, כלל לאומיים. כל פועל בישראל חש על בשרו את המשמעות של הפילוסופיה הזאת. הוא חש ומרגיש כי אין לו איגוד מקצועי המגן עליו ודואג לו. האמת המרה היא כי לפועלי ישראל אין איגוד מקצועי, במובנה הרגיל של מילה זו. במקום זה יש להם משהו מיוחד במינו. פנחס לבון כותב במאמרו: "יש לקוות כי גורמי חוץ וגורמי פנים הרוצים להפוך את הסתדרותנו ל'טרייד יוניון' בנוסח אמריקה ואנגליה, לא יצליחו בכך".
אולם לך ושאל כל פועל בארץ ויאמר לך, כי הדבר הדרוש לו הוא דווקא אותו "טרייד יוניון", אותו איגוד מקצועי לוחם, המגן על הישגיו, ונלחם את מלחמתו.
ידוע היטב כי הקמת המדינה יצרה משבר בתנועה הציונית. וצודק בן גוריון כשהוא מלגלג על הציונים שאינם מהגרים לישראל. ידוע כי הקמת המדינה יצרה משבר בגישה למוסדות מסוג "הסוכנות", "הקרן הקיימת לישראל" וכו'. לשם מה צריך אדם לתרום מכספו ל"קרן הקיימת" לצורך "נטיעת עצים" – אם קיימת מחלקת ייעור ממשלתית? וצודקים אלה הדורשים לפרק את "הסוכנות", את "קרן היסוד" ואת "הקרן הקיימת".
דברים דומים אמורים ביחס להסתדרות. עד להקמת מדינת ישראל היוותה ההסתדרות, כדברי לבון, "זיווג בין תנועה לבניין ציבור עובדים, לבין תנועה לבניין אומה וממלכתיות עצמאית", כך היה הדבר משך 41 שנה.
לא נתווכח על העבר. אך ביחס להווה נשאל, מה כעת? כיום יש אומה ויש ממלכתיות עצמאית, ואילו את האינטרסים של ציבור העובדים ממשיכים לזווג, והפעם – עם האינטרסים של הממשלה ושל המעבידים. לכו ושאלו כל פועל ויאמר לכם כי הזיווג הזה אינו לרצונו.
מכאן צומחת התביעה:
על הסתדרות העובדים להיות – הלכה למעשה – אירגונם המעמדי העצמאי של העובדים בישראל, תפקידה: הגנת האינטרסים של ציבור העובדים, וקידומם.
לא אנחנו "המצאנו" דרישה זו. זוהי דרישה שצמחה באופן טבעי אצל המוני פועלים על קרקע המציאות הישראלית, לאור העובדה שההסתדרות איננה איגוד מקצועי נורמלי, ואיננה מגינה על האינטרסים של העובדים. לאור העובדה שההסתדרות מהווה מכשול לפועלים הנאבקים נגד המעביד.
את מה לשנות?
גם מפ"ם, אחדות-העבודה ומק"י דורשות "לשנות את ההסתדרות", "לחדש את ההסתדרות", "לעצב מחדש את פני ההסתדרות" וכו' וכו'. אולם איזה שינויים בדיוק הן מתכוננות להכניס בהסתדרות, כיצד לחדש אותה – על כך כמעט ואין שומעים דבר. למעשה, מבקשות המפלגות הללו מן הפועל להצביע ביום הבחירות להסתדרות מ, תו או ק; אך זה בהחלט אינו מספיק. הפועל רוצה לדעת איזו תוכנית מעשית יש למפלגות הללו לשינוי ההסתדרות.
לדוגמה, סעיף י"ב בחוקת היסוד של ההסתדרות קובע:
"שביתה חלקית, במקום עבודה אחד, מוכרזת על ידי האגודה המקצועית באישור מזכירות הפועלים בעיר או במושבה. שביתה של אגודה שלמה מוכרזת על ידי ההסתדרות המקצועית באישור מועצת הפועלים כולה; שביתה עירונית יכולה מועצת הפועלים להכריז רק באישור הוועד הפועל של ההסתדרות; על כל שביתה צריכים להודיע מיד לוועד הפועל של ההסתדרות".
ראה זה פלא – כל שביתה של פועלים זקוקה לאישור. לאסיפה הכללית של העובדים במקום עבודה מסוים אין שום סמכות וזכות להכריז שביתה. הייתכן? הפועלים נתנו תשובה ברורה: לא ייתכן, ומכריזים זה שנים על שביתות ללא אישור מגבוה: "שביתות פראיות" כפי שקוראים לכך מנהיגי ההסתדרות. אולם הצרה היא שהקופה, דהיינו קרן השביתה, נמצאת בידי המנהיגים הללו, ואלה מונעים דמי שביתה מפועלים השובתים ללא אישור מגבוה.
מכאן נובעת התביעה – לשנות את חוקת היסוד של ההסתדרות, ובמקום סעיף י"ב הנוכחי להכניס את הסעיף הבא:
לאסיפה הכללית של העובדים בכל מקום עבודה יש הזכות הריבונית להחליט על דרכי המאבק המקצועי באותו מקום עבודה עד לידי הכרזת שביתה ועד בכלל.
במקרה של הכרזת שביתה על ידי האסיפה הכללית של העובדים במקום העבודה תוענק להם תמיכה מקרן השביתה של ההסתדרות הכללית.
למחלקה לאיגוד מקצועי או למזכירויות האיגודים תהא הזכות לבוא לאסיפה הכללית של העובדים ולשכנע אותה בזכות או בגנות נקיטת צעד זה או אחר.
אם גם לאחר מכן תעמוד האסיפה על דעתה, יזכו העובדים בתמיכת ההסתדרות – חומרית ומוסרית. התנגדות פומבית של עסקני האיגוד המקצועי למאבק שעליו הוכרע באורח דמוקרטי באסיפה הכללית של העובדים, תיחשב לעבירה חמורה בת עונש, בתחומי סמכויות הענישה של ההסתדרות.
וכן: בכל סכסוך עבודה ובכל משא-ומתן על תנאי עבודה, חייבים מוסדות ההסתדרות ונציגיה להתייצב לצד העובדים. תיאסר עליהם נקיטת עמדה אוהדת למעבידים או נייטרליות. במקרה של סכסוך במפעל הסתדרותי, ישמרו המוסדות העליונים של ההסתדרות על אי התערבות. קרן השביתה תעמוד לרשות השובתים גם במקרה כזה.
את כל התורה הזאת אפשר לנסח על רגל אחת כך: אין "שביתה פראית" – "פראית" היא רק שבירת שביתה.
גם דרישה זו אינה המצאה של מנהיג, או פטנט של איזו מפלגה. זוהי דרישה שצמחה מלב הפועלים, כמו שהעשב צומח מהאדמה. זוהי המשמעות האמיתי של הדרישה "לחידוש", "לשינוי", "לדמוקרטיזציה" של ההסתדרות. אנחנו שואלים את המפלגות הדוגלות בסיסמאות הללו, "לזה אתם מוכנים להסכים?"
"האם מוכנים אתם להכליל במצעיכם את הדרישה המפורשת להעביר את הסמכות להכרזת שביתה, ואת הזכות לדמי שביתה, מן המוסדות העליונים של ההסתדרות לידי האסיפה הכללית של העובדים במקום העבודה?". "ומדוע לא הצעתם זאת עד היום?"
בלי הדרישה הזאת, כל הסיסמאות "לשינוי", "לחידוש", "לדמוקרטיזציה" וכו', הן פטפוטים ריקים מתוכן.
כאשר בחורה צובעת את שפתיה – זהו שינוי פנים. כאשר מוחצים למישהו את הפרצוף בקטטה – אף זהו "שינוי פנים". כשהפועלים דורשים "לשנות את ההסתדרות", אין הם מתכוונים להוסיף לה קצת "ליפסטיק" אלא "לשנות לה את הפרצוף".
פירוק ההסתדרות?
אפשר לשאול, "איזה תפקיד יישאר להסתדרות עצמה, למוסד הגג של כל האיגודים המקצועיים. אם הסמכות להכרזת שביתות תעבור לידי האסיפות הכלליות של העובדים במקומות העבודה?" על כך נשיב:
תפקיד המוסדות המרכזיים של ההסתדרות יהיה לתאם את פעולת האיגודים המקצועיים ולקדם אלת האינטרסים המשותפים של כלל ציבור העובדים במדינה.
לדוגמה: אם יש שביתה בנמל חיפה, תפקיד ההסתדרות להשבית גם את נמלי תל אביב ויפו, לדאוג בכל האמצעים לכך שהמעביד יוכנע בהקדם האפשרי. ההסתדרות חייבת להעמיד לרשות השובתים משפטנים, כלכלנים ויועצים לבעיות שביתה, שיסייעו בכל דרך להצלחת השביתה. לפעמים – במקרים של שפל בייצור, כשהמעביד מעוניין להעמיד את המכונות ויחד עם זאת לפטר את הפועלים מבלי לשלם להם פיצויים – חייבת ההסתדרות להזהיר את הפועלים מלהיגרר אחרי פרובוקציות של המעביד, שמטרתן לדחוף את הפועלים לשביתה כדי להיפטר מהם. תפקיד ההסתדרות לעשות למען הצלחת המאבק את כל מה שאין הפועלים במקום עבודה אחד יכולים לעשות בכוחות עצמם, לעשות את הדברים שאפילו איגוד מקצועי ארצי, המקיף את כלל העובדים בענף מסוים, יתקשה לעשותם. לכן יש צורך באירגון-גג המתאם ומכוון את כל פעולות האיגודים המקצועיים, ומסייע להם. יש טוענים, שהעברת הסמכות להכריז שביתה והזכות לקבלת דמי שביתה לידי האסיפה הכללית של העובדים במקום העבודה תכניס אנרכיה מוחלטת במדינה, ואי סדר נורא בדרכי ניהול המאבק המעמדי; שום סמכות ממשית לא תישאר בידי ארגון-הגג הכללי, האין זה פירוק ההסתדרות?
על זאת נענה: למנהיגי ההסתדרות שמורה זכות להופיע בפני האסיפה הכללית של העובדים במקום העבודה, להציג בפניהם תמונה רחבה יותר מן התמונה המצומצמת של מקום העבודה, ולנסות לשכנע אותם לנקוט בצעד כזה או אחר. אם המנהיגים הללו הם מנהיגים של ממש, ולא בובות ממונות מלמעלה על ידי מפלגות, אם הפועלים ירגישו, יבינו וישתכנעו שאמנם המנהיגים פועלים לטובתם, אזי אין כל חשש שלא יקבלו את הדברים ויסכימו להם.
ואם הפועלים לא ישתכנעו? – אזי תוכרז שביתה. לפועלים יש הרבה יותר תבונה מכפי שסבורים אי-אלה מנהיגי מפלגות, המחכים בקוצר רוח לכך שהפועלים יצביעו עבורם בבחירות, ומחכים ומחכים, ותולים את האשמה ב"אי הבנה" של הפועל. הפועלים מבינים ויש להם חוש ריח טוב.
באשר ל"פירוק ההסתדרות" – נענה: כאשר מורי בתי הספר התיכוניים הקימו לעצמם את "אירגון המורים התיכוניים" מחוץ להסתדרות, כאשר האקדמאים הקימו את "אירגון תיאודור" מחוץ להסתדרות, כאשר המהנדסים פוזלים לעבר "ארגון האינג'ינרים והארכיטקטים" הנמצא מחוץ להסתדרות ותוהים אם ניתן יהיה להפכו לאיגוד מקצועי עצמאי ראוי לשמו, האם זה איננו פירוק ההסתדרות?
מי אשם בזה? המורים התיכוניים? האקדמאים? המהנדסים? או אולי מק"י? ושמא "חרות"? "הליברלים"? התשובה ידועה לכל.
אם משא-ומתן בין אשכול ל[מזכיר ההסתדרות אהרון]בקר קובע את כל מדיניות השכר, אם מילה של בן גוריון על "ביטחון" וערבים משתקת את האופוזיציה, אם המסים החדשים "מעקרים" (איזו מילה!) את תוספת היוקר החדשה, אם מנהיגי ההסתדרות אוסרים שביתות, ולכיכר "עלית" מביאים משטרה ואחר כך משפטים, קנסות ומאסר, אם רוב השביתות מוכרזות "פראיות" (כך יכול לדבר רק שובר שביתה שהוא עצמו פרא) והשובתים אינם זוכים לדמי שביתה ולתמיכה כלשהי מצד ההסתדרות אלא רק לסכין בגב, אז מה הפלא אם העובדים מחליטים להקים איגוד מקצועי עצמאי מחוץ למסגרת ההסתדרות?
האינטרסים המעמדיים חזקים יותר מכל התקנות והמסגרות האירגוניות. הפועלים מנסים תחילה "לשנות את העניינים מבפנים", אולם כאשר מתברר להם שהדבר הוא למעלה מכוחותיהם, הם מנסים להקים אירגון מתחרה. השאלה איזו מן השתיים היא הדרך הנכונה אינה שאלה עקרונית אלא טכסיסית. לא התיאוריה המופשטת תיתן תשובה על שאלה זו אלא יחסי הכוחות הממשיים. הפועלים זקוקים לאיגוד מקצועי והם יקימו אותו, אם לא בתוך ההסתדרות – אזי מחוצה לה.
המנגנון הביורוקרטי – והעסקנים
כאילו לא די בכך שהמדיניות הכללית של הנהגת ההסתדרות מנוגדת לאינטרסים של השכירים, וגורמת למורת רוח, התמרמרות, זעם וייאוש מזה ומרדנות מזה, באים העסקנים המקצועיים של ההסתדרות ומוסיפים שמן על המדורה.
פנחס לבון, המיטיב להכיר את העובדות מרבים אחרים, כותב: "להיות משרת הציבור – פירושו למלא תפקיד מכובד מאוד. אין תפקיד מכובד יותר מאשר שירות נאמן לצרכי הציבור – קל וחומר שירות נאמן לענייני ציבור העובדים בארץ. אך הגבול בין המשרת את הציבור לבין השליט על הציבור הוא דק מאוד, ודי לצעוד צעד אחד כדי לחרוג ממנו. אין הכוונה לאלה היושבים על הבימות. גם אלה אינם מלאכים וגם עליהם חלים הדברים" ("מן היסוד" א', עמ' 63).
לא רק ש"אלה (היושבים על הבמות) אינם מלאכים", אלא שלדעת פועלים רבים הם גרועים מן השטן. שכן השטן מופיע לפחות גלוי כשהוא מפריס פרסה ומקרין קרניים ואפשר לזהותו בנקל. ואילו הללו מתעטפים היטב במליצות פועליות, ומתיימרים לייצג את הפועלים. אך במשא-ומתן עם המעביד, המתנהל הרחק מעיני הפועלים ובדרך כלל מאחורי גבם וללא ידיעתם, הם קוברים יחד עם המעביד את האינטרס של הפועל.
כל העסקנים הללו שכחו זה כבר את היום בו הם עצמם היו פועלים, ואין להם שום חשק לחזור ולהיות פועלים. דומים הם לרוכבי אופניים – כפופים כלפי מעלה, ובועטים כלפי מטה. לעתים קרובות "מייצגים" הם פועלים במקצוע מסוים, מבלי שיהיה להם המושג הקלוש ביותר אודות המקצוע עצמו ובעיותיו. מכאן הדרישה:
עסקני כל איגוד מקצועי ארצי, או אגודה מקצועית מקומית, חייבים להיבחר מתוך האיגוד עצמו, על ידי חברי האיגוד. לעסקנות מקצועית יוכל להיבחר רק אדם אשר עובד לפחות שלוש שנים במקצוע המיוצג על ידו; יוצב גג לאורך תקופת כהונה רצופה בעסקנות מקצועית בהסתדרות. זכויות הנבחר במקום עבודתו ישמרו עד שיבתו לעבודה.
בניגוד למצב הקיים כיום, בו אין לפועלים שום שליטה על אלה המייצגים אותם, יש להעלות את הדרישה הנ"ל, המעבירה לידי הפועלים את הסמכות להעלות ולהוריד את נציגיהם, ומונעת מן הנציגים את האפשרות להתבצר ולהיצמד לשנים ארוכות למשרה של שליח ציבור. תמיד טוב שתהיה אימת הציבור על נציגיו ואוי ואבוי אם המצב הפוך.
חוזי עבודה
ביחס לחתימת הסכמי עבודה עם המעבידים, קיים כיום מצב בו נודעים פרטי ההסכם לפועלים רק לאחר חתימתו. על כן עולה בהכרח הדרישה:
מועצות האיגודים הארציים הן שתקבענה את פרטי ניהול המשא-ומתן על החוזים הקולקטיביים. לא ייחתם חוזה ללא אישורו המוקדם על ידי המועצות. מועצות האיגודים חייבות לפרסם את פרטי ההסכמים בין כל חברי האיגוד, לפני החתימה הסופית.
כדי למנוע את המשכת המצב הנוכחי, בו מתכנסות מועצות האיגודים המקצועיים לעתים נדירות ביותר, ואינן מהוות אלא הצגה שנועדה ליצור אשליית דמוקרטיה, יש לקבוע כי מועצה של כל איגוד מקצועי ארצי וכל אגודה מקצועית חייבת להתכנס לפחות אחת לשישה חודשים.
מי צריך לקבוע?
אל לנו לשכוח כי בהסתדרות חברים גם כל חברי הקיבוצים וכן בעלי מקצועות חופשיים רבים. למעשה, מגמתם של מנהיגי מפא"י בהסתדרות היא להפחית ככל האפשר את השפעתם של האיגודים המקצועיים בהסתדרות. זוהי אולי ההסתדרות היחידה בעולם שיש לה מחלקה מיוחדת לאיגוד מקצועי.
פנחס לבון מצידו כתב בעניין זה: "מכאן, לעניין רביעי – הקמת הסתדרויות פועלי התעשייה בארץ. מה שקיים כיום הוא מגוחך, ואי אפשר להסבירו ולו גם בהתחכמות. הכל מאורגנים, ויש רק "נעבעך" אחד שאין לו פה, פרט לפה של הוועד הפועל עצמו – פועלי התעשייה בארץ. זהו מצב בלתי נסבל. מתוך חשבונות טפלים אלה או אחרים – ולחשבונות אלה שותפות כל המפלגות בהסתדרות – משהים את העניין יותר ויותר ועל ידי כך מייצבים מצב בו קיימות הסתדרויות חזקות של עובדי שירותים ובעלי מעמד עליון, המוכשרים כאילו לנהל את ענייניהם באופן אוטונומי במסגרת ההסתדרות, ויש 'פאריה' מבחינה אירגונית, ואלה פועלי התעשייה, שלגביהם יכול להיות רק משטר פאטרנליסטי והם אינם מוכשרים כאילו לנהל את ענייניהם. מצב זה צריך להגיע לסיומו המהיר ככל האפשר. הוא יבריא את ההסתדרות ויבריא גם את מדיניות השכר של ההסתדרות" ("מן היסוד א', עמ' 67).
כל זה טוב ויפה, ויוסיף אולי קצת "ליפסטיק" לשפתי ההסתדרות. אולם השאלה העיקרית – ואותה עוקף כאן לבון – היא איזה משקל יהיה לאיגודים המקצועיים של עובדי התעשייה בהכרעות על מדיניות השכר, בהכרעות על קביעת מדיניותה הכללית של ההסתדרות. על כך עונים אנו גלויות: לפחות מחצית חברי מליאת הוועד הפועל, ומחצית חברי הוועדה המרכזת, ייבחרו ישירות על ידי האיגודים המקצועיים.
לא "מחלקה" מגיעה לאיגודים המקצועיים בהסתדרות, אלא הכוח המכריע בקביעת מדיניותה. כבר כיום משפיעים האיגודים המקצועיים של עובדי התעשייה, באמצעות "ועדי הפעולה", על מדיניותה של ההסתדרות, יותר מאשר הרבה גופים אחרים. אולם "ועדי הפעולה" פועלים עדיין באופן פרטיזני, הם נולדים באורח ספונטני כשיש צורך דחוף להגן על השכר הריאלי, ומתפזרים מיד לאחר המאבק. צריך ש"ועדי הפעולה" יהפכו לאירגון של קבע, למוסד הפועל 365 יום בשנה, לאירגון אשר יופיע כרשימה בבחירות להסתדרות, רשימה עבורה יוכלו להצביע מפא"יניק, חרותניק וקומוניסט גם יחד. רשימה שכל מצעה יהיה נקים איגוד מקצועי לפועל בישראל, איגוד מקצועי שיגן כהלכה על האינטרס המעמדי של הפועל, ישרת אותו ולא ירדה בו, יסייע לו ולא יכשיל אותו.
יהיו שיצעקו: "זהו אקונומיזם", זוהי "מלחמה על עוד לירה", "אלה הם אינטרסים כלכליים צרים", "אתם רוצים להקים קבוצת לחץ" – לאלה נשיב: כאשר לא קיים איגוד מקצועי בעל אינטרסים "צרים" הנלחם על "עוד לירה", גם אקונומיזם הוא דבר חשוב. הגיעה כבר העת שגם האיגודים המקצועיים יהוו קבוצת לחץ. אין זו חרפה להיות קבוצת לחץ – חרפה היא רק להילחץ על ידי קבוצות לחץ אחרות הקיימות ממילא.
מאשימים את הפועלים בכך שיש להם "אינטרס צר" להעלות את השכר. ומה בדבר אינטרס המעבידים להעלות את הרווחים, זה "אינטרס רחב"? מאשימים את הפועלים בכך שאין הם דואגים למדינה כולה אלא לעצמם בלבד, ואת זה אומרים אנשים אשר יהיו הראשונים להסתלק מכאן באווירונים ובאוניות כשתהיה צפויה סכנה למדינה. כל מי שזורק לפועלים חול בעיניים ומילים יפות באוזניים, אל יתפלא לתוצאות.
מי ירסן את הפועל – ההסתדרות או הממשלה?
חבר הכנסת אברמוב מסיעת הליברלים, שהגיש ב-14 בנובמבר לכנסת הצעת חוק לבוררות חובה, קבע בדברי ההסבר שלו: "כל זמן שההסתדרות הכללית הטילה מרותה על ציבור השכירים, ניתן היה לטעון כי אין צורך בהסדר ממלכתי בסכסוכי עבודה במפעלים ציבוריים, אולם לטענה זו אין כל אחיזה מן הרגע שקבוצות גדולות ומאורגנות ורבות משקל של שכירים, המאוגדות בהסתדרות, נטלו לידם את ניהול מאבקם המקצועי, ועל אחריותם וביוזמתם הכריזו על שביתות וקיימו אותן עד שבאו על סיפוקן. כנראה שאנו עומדים עתה בעיצומו של תהליך זה שבו איגודים מקצועיים בענפים שונים נוטלים לידם את ניהול מאבקם, וכדי ליישב סכסוכי עבודה אלה לא יהיה מנוס אלא לנהל משא-ומתן עם איגודים אלה ליישוב הסכסוכים, כפי שקרה הדבר עם הסתדרות המהנדסים, עובדי חברת החשמל ועם עובדי קבוצות אחרות. במצב זה של התרופפות המרות הצנטרליסטית של ההסתדרות על האיגודים המקצועיים המאוגדים בתוכה, ונוכח הזעזועים במשק הציבורי, שומה על בית המחוקקים בישראל לתת דעתו על בעיה זו".
לא ניכנס כאן לפרטי הדיון בכנסת בעניין זה. אותנו מעניינת כרגע הערכתו של מר אברמוב אודות "התרופפות המרות הצנטרליסטית של ההסתדרות על האיגודים המקצועיים בתוכה". על כך אנו אומרים, יחד עם כל הפועלים המשתוקקים לאיגוד מקצועי נורמלי, המגן על האינטרסים שלהם – "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". אם אברמוב מודאג, ובקר מודאג, בשבילנו זה טוב. ולחבר הכנסת הנכבד נאמר: אל תחשוב כי חוק בוררות חובה ואיסור שביתות יגן עליך מן המאבק המעמדי של הפועלים, זה רק יעביר את המאבק מן השלב "פועלים – נגד ההסתדרות", לשלב "פועלים – נגד הממשלה", ביתר מהירות. עד עכשיו התחבאו המעבידים מאחורי ההסתדרות, כעת הם רוצים להתחבא מאחורי הממשלה.
בדברנו על המעבידים, אל נשכח את "סולל בונה" ושאר המפעלים שברשות ההסתדרות עצמה.
עוד ב-1934 קבעה הוועידה הרביעית של ההסתדרות: "הוועידה מציינת מתוך דאגה, כי לרגל התרחבות הפעולה הכלכלית במשק הקואופרטיבי – היצרני, ההתיישבותי, הקבלני והשירותי – נפוצו בתוכו הופעות של העסקת פועלים שכירים"; "הופעות אלו פוגעות קשה ביסודותיה החברתיים של ההסתדרות, המאגדת בתוכה רק את החיים על יגיע כפם, מבלי לנצל עבודת זולתם. הוועידה קוראת לכל משקי ההסתדרות ולכל חבריה לעקור את הרע הזה בשורשו מתוך חיינו".
זה היה מזמן, לפני שנים רבות. כבר אז "ציינו בדאגה" ו"קראו" כל מיני קריאות. ובשנת 1962 כותב לבון: "משק פועלים המתפשר עם החולי של עבודה שכירה שלטת בתוכו מוכרח ליהפך לדבר צחוק בעיני ציבור הפועלים". "החולי הזה כשהוא פושה במסגרת ההסתדרות הוא כסרטן שיאכל את גופה ואת נשמתה במשך השנים". "לא יכול להיות משק המתקרא משק פועלים, ש-50%, 60%, 70%, 80% מעובדיו הם שכירים לצמיתות – ואין קול ואין קשב לכל התביעות של ההסתדרות. אם זוהי הקואופרציה שביכולתנו לקיים או להקים – הרי שמבחינה מוסרית וחברתית מוטב שלא תתקיים בתוכנו. כי אין הבדל יסודי בינה לבין משק שאינו מתעטף בטלית זו" ("מן היסוד", עמ' 65).
אפשר להסכים לדברים הללו, חוץ מאשר למשפט האחרון. יש ויש הבדלים בין הסקטור הפרטי להסתדרותי. במפעל פרטי לא קיימת ההתחסדות והצביעות הקיימות במפעל הסתדרותי. בעל ההון הפרטי רוצה להפיק רווחים ואין הוא נזקק למליצות פועליות, ואילו בסקטור ההסתדרותי לא רק מנצלים את העובד השכיר אלא אף מנפחים את ראשו במליצות פועליות. במפעל פרטי אין רודפים בדרך כלל אדם על השקפותיו; די למעביד אם הפועל מוכשר במלאכתו. אך במפעל "פועלי", הסתדרותי, מוטב לפועל להיזהר ולא לקרוא בפומבי את "חרות" או את "קול העם". ישנם מפעלים הסתדרותיים כאלה, שאפילו למפא"יניקים – חסידי לבון – כדאי שם להוריד את הראש ולשתוק. בסקטור הפרטי שופטים פועל לפי כושרו בעבודה ולא לפי השקפותיו הפוליטיות, ואילו בסקטור ההסתדרותי שופטים פועל לפי פנקס החבר שלו וללא התחשבות בכושרו בעבודה. יש פועלים שאין להם שום סיכוי לקבל עבודה במפעל שבבעלות ההסתדרות, משום שניהלו שם מאבק מעמדי נגד מנהיגי ההסתדרות, נגד המנגנון הביורוקרטי של ההסתדרות, או נגד מדיניות ההסתדרות. פועלים כאלה – ואפילו הם חברי מפא"י – נאלצים לחפש עבודה בסקטור הפרטי.
מה תועלת יש לפועל חבר ההסתדרות מן המפעלים הללו?
לאן זורמים רווחי הענק של מפעלי ההסתדרות? כמה מן הרווחים הללו נכנסו, למשל, בשנה שעברה ל"קופת חולים"? איזה אחוז מרווחי "סולל בונה" נכנס לקרן השביתה של ההסתדרות? "בנק הפועלים" עובד על הפסדים או על רווחי ענק? ו"תנובה"? "המשביר המרכזי", "הסנה", "יכין חק"ל"? איפה הכסף, לאן הוא נעלם? איפה הריבית המצטברת על סכומי הענק של קופות התגמולים, קרן הפנסיה, קרן נכות, קרן השביתה, קרן חוסר עבודה, "מציב", "משען", "דור לדור", "מבטחים", "קרן ביטוח לפועלי בניין", "קרן ביטוח לפועלים חקלאיים", "קרן ביטוח לפועלי אריזה" וכו' וכו'.הקופות הללו שייכות לפועלים, לא למנגנון הביורוקרטי של ההסתדרות, אפילו אם הפועלים כבר מתו או שכחו על קיום הקופות. למי מלווים את כל הכסף הזה? באיזה ריבית? לאן הולכים הרווחים?
הבו דו"ח מפורט על כל לירה של הכסף הזה!
הפועלים דורשים כי המפעלים הכלכליים שבבעלות ההסתדרות ינוהלו בהתאם לאינטרסים שלציבור העובדים ויהיו כפופים אך ורק למוסדות ההסתדרות. רווחיהם ישמשו:
א. להשקעות נוספות.
ב. למימון קרן השביתה של ההסתדרות.
ג. להטבת התנאים הסוציאליים של חברי ההסתדרות.
ד. להשתתפות בתקציב של קופת חולים.
תנאי העבודה במפעלי ההסתדרות יהיו למופת לכל שאר המפעלים.
לצערנו המצב כרגע הוא כזה שמפעלי ההסתדרות, במקום לשמש כלי נשק אדיר בידי הפועלים, הפכו לכלי נשק המכוון נגדם. אין מנוס מן הסתירה הטבועה בהכרח בעצם מהותו של מפעל השייך לאיגוד המקצועי. האירגון שנועד להגן על האינטרסים החומריים המיידיים של השכיר יתקשה מאוד בתפקיד נותן העבודה. סתירה זו קיימת גם בארצות סוציאליסטיות, בהן ישנם בהכרח חיכוכים מתמידים בין העובדים ונציגיהם לבין הנהלות המפעלים. מי שטוען כי סתירה זו כבר נפתרה בהצלחה בארצות הסוציאליזם – מתכחש לעובדות. גם שם יש סכסוכי עבודה ושביתות. קיים ניגוד בין אינטרס הכלל, הציבור, המדינה, החברה, לבין האינטרס הישיר והמיידי של הפרט הבודד, ואין זה קל לגשר בין הניגודים הללו. לגבי התנאים המיוחדים של המפעלים ההסתדרותיים בישראל, מציעים אנו לפועלים את המוצא הבא:
במקרה של סכסוך עבודה במפעל הסתדרותי, ישמרו המוסדות העליונים של ההסתדרות על אי התערבות; קרן השביתה תעמוד לרשות השובתים גם במקרה זה.
כלומר, מכל שאר הבחינות דומה מקום עבודה זה למקום עבודה פרטי. גם כאן מוסמכת האסיפה הכללית של העובדים להכריז שביתה, וגם כאן זכותם של מנהיגי ההסתדרות לנסות לשכנע את העובדים להימנע מכך. אולם בעוד שבסכסוך עבודה במקום פרטי חייבת ההסתדרות להתייצב לימין השובתים גם כאשר מנהיגיה מתנגדים לשביתה, ואסור להסתדרות להישאר נייטרלית, הרי לגבי מקום העבודה ההסתדרותי – די לדרוש מן המוסדות העליונים נייטרליות בלבד. די לנו אם יפסיקו להתערב באופן אוטומטי לצד ההנהלה.
ארץ ישראל 1926 – או ישראל 1962?
לסיום דברינו נציין: יש להסב את שמה של ההסתדרות מ"ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל" ל"הסתדרות הכללית של העובדים בישראל". הסיבות ברורות: השם הישן אינו מקיף את הפועלים הלא יהודיים, והמונח "ארץ ישראל" הוחלף עוד לפני 15 שנה במונח "ישראל".
יובטח שיווי זכויות מלא לפועל הערבי בהסתדרות, תוסר כל אפליה לגבי קבלת עובדים ערביים להסתדרות.
בתבענו זאת אנו חוזרים על החלטה שנתקבלה בוועידה השלישית של ההסתדרות בשנת 1927, ונכנסה כסעיף לחוקת היסוד שלה בניסוח, "הוועידה רואה צורך בשיתוף הפעולה של הפועלים היהודים והערבים בעניינים החיוניים המשותפים להם". צריך לתרגם סעיף זה לשפת המציאות בישראל כיום. לא ייתכן כי פועל ערבי יקבל שכר נמוך מפועל יהודי עבור אותה עבודה ממש, כשם שלא ייתכן כי פועל צעיר, או אשה פועלת, יקבלו שכר נמוך מזה שמקבל פועל מבוגר עבור אותה עבודה.
שכר שווה בעד עבודה שווה – לערבי כמו ליהודי, לאשה כמו לגבר, לצעיר כמו למבוגר.
העיקרון הפשוט הזה, רחוק מלהיות מוגשם בישראל ב-1962.
* * *
כל האמור כאן אינו "הצעה לתיקון המצב" שיש להגישה למנהיגי ההסתדרות, אלא אוסף סיסמאות-הקרב של הפועלים. לא מוחנו הוא שהמציא אותן. הפועלים הם שהעלו אותן מקרבם. אנחנו רק קיבצנו את הדרישות לצרור אחד.
לא מאמרים ישנו את מצב הפועל, אף לא נאומים נלהבים, אלא "ועדת הפעולה" ו"כיכר עלית" – זו הדרך, אין אחרת.
________________