בארץ הזאת מתחיל משהו לזוז. כמובן – אסור להגזים; אין להניח כי מחר-מחרתיים עומדת להתחולל רעידת אדמה אדירה אשר תשנה כליל את הנוף החברתי של ארצנו.
אולם, כל מי שאוזניים לו, יכול להצמיד אותן אל הקרקע – והוא יקלוט קולות מוזרים, בלתי מוכרים: קולות רעמים עמומים, לא רמים אבל ברורים.
משני כיוונים באים הקולות המבשרים קרב, בשתי מערכות נערכות השורות להתגוששות פנימית.
המערכה הראשונה היא מערכתם המעמדית של העובדים השכירים.
נכון, היו כבר שביתות בארץ הזאת, היו כבר מאבקים מקצועיים. לא זה החידוש. היקפו של המאבק הוא חדש; אבל גם לא בזה העיקר, העיקר הוא בכך שהיום יש למאבק תוכן חדש וצורה חדשה.
תוכן חדש יש למאבק – כי היום כבר מדובר לא רק על תוספת שכר ושיפור התנאים במפעל זה או אחר, בענף זה או אחר. המאבק חורג יותר ויותר מעבר לשאלות מקומיות מיוחדות והופך למאבק נגד המדיניות הכלכלית של הממשלה. ואכן, בסיסמה זו ממש התקיימו השביתות הגדולות בתחילת השנה. וזו, ידידים ואויבים, היא כנראה רק ההתחלה.
צורה חדשה יש למאבק – כי בארץ מתגלגל סוד. כל הפועלים – כמעט ללא יוצא מן הכלל – מרגישים היטב את הסוד הזה; רבים גם יודעים אותו; אחדים אף מבינים אותו; מעטים לוחשים אותו; הגיע הזמן שמישהו ינסח אותו בפירוש ויכריז עליו בקול רם: לעובדים בישראל אין איגוד מקצועי. לא איגוד מקצועי "טוב" ולא איגוד מקצועי "רע", לא "ריאקציוני". לא "מתקדם"; – בכלל אין.
כן, כן, גם אנחנו חברי קופת חולים. גם אנחנו שמענו שיש לנו "הסתדרות כללית של העובדים העבריים בארץ ישראל". לאירגון זה יש בניין גדול ויפה ברחוב ארלוזורוב בתל אביב, שם יושבים מוסדות הנקראים "ועדה מרכזת" ו"הוועד הפועל". בהסתדרות הנ"ל קיימת גם "המחלקה לאיגוד מקצועי" (מי ראה פעם איגוד מקצועי שיש לו מחלקה ל… איגוד מקצועי?). במחלקה זו יושבים עסקנים ששמם ידוע לכל פועל ישראלי וגם תפקידם ידוע: לא להרשות שום מאבק מקצועי רציני, שום שביתה; ואם במקרה פורצת שביתה, אזי תפקידה של המחלקה הוא – לשבור אותה. זו איננה מחלקה ל… אלא מחלקה נגד איגוד מקצועי.
אולי אפשר להפוך את ה"הסתדרות" לאיגוד מקצועי. אולי. בינתיים ברור לפועלים שאינם יכולים לנהל כמעט שום מערכה במסגרת המוסדות השייכים ל"הסתדרות" והמוכרים על ידה. לכן הם הקימו ומקימים גופים מטיפוס חדש, גופים שאינם כפופים למשמעתם של עסקני מוסדות ה"הסתדרות" אלא למרותם של הפועלים חברי ה"הסתדרות".
גופים אלה נקראים ועדי פעולה.
במדינה שלנו חיים כמה ליצנים. חלק מהם כותב את מהדורות החדשות של "קול ישראל", חלק אחר כותב מאמרים על גבי ניירות הנקראים אצלנו בשם "עיתוני בוקר" ו"עיתוני ערב".
הליצנים האלה מספרים כי את ועדי הפעולה יזמו והקימו – מפלגות השמאל. בתחילה נועד הסיפור הזה להפחיד ולהרתיע את הפועלים, אך במשך הזמן התחילו להאמין בו גם הליצנים עצמם וגם עסקני המפלגות הללו. לעסקנים נדמה כי הם באמת מנהיגים את ועדות הפעולה.
צרי מוח אלה אינם יכולים לתפוס כי הם רק נסחפים בגל אשר התרומם באופן ספונטאני ואשר עתיד לכסות אותם ביחד עם סיסמאותיהם המגוחכות, ותככיהם הנלעגים.
במערכה השנייה פעילים בעיקר אנשי אינטליגנציה – סטודנטים, אנשי רוח, אנשי עט. לא כולם, כמובן; גם לא רובם; רק מיעוט קטן – אבל מיעוט חשוב, אשר קולו נשמע היטב.
כאן המאבק – רעיוני מעיקרו, והוא מתרכז סביב שני נושאים: הגנת הדמוקרטיה ושינוי מדיניות החוץ והביטחון. לשני נושאים אלה – כותרת משותפת אחת: נגד הביטחוניזם.
אחרי שנים ארוכות של אדישות וציניות, של זלזול ולעג לכל רעיון, של יאוש מכל פעולה – מתחילות להישמע מילים חדשות, מנגינות חדשות.
לא בכל ארץ ולא בכל תקופה מצטיינים האינטלקטואלים בעודף של אינטלקט. לא תמיד מצטיינת האינטליגנציה בעודף של אינטליגנציה. היא יודעת גם להיות קטנת מוח, צרת אופק, פרובינציאלית. אבל בדרך כלל יש לה חוש ריח די מפותח.
חלק מסוים של האינטליגנציה שלנו מריח בזמן האחרון ריח קצת בלתי נעים… והוא מגיע למסקנה שכנראה יש משהו רקוב במדינת ישראל.
מתחילים להתגלות הזיופים, השקרים המוסכמים, הצביעות, השחיתות – לאו דווקא שחיתות אישית אלא בעיקר שחיתות רעיונית ופוליטית – אשר ביסוד המשטר הנוכחי בישראל.
אולי מיניסטר פלוני איננו מדינאי גדול ונואם מוכשר אלא סתם בלון מנופח, אשר די לתקוע בו סיכה כדי שייהפך לסמרטוט גומי רטוב?
אולי שר אלמוני איננו בכלל "אדמיניסטרטור מוכשר" אלא מנהיג של כנופיית בריונים שכירים ואנשי אגרוף?
אולי מנהיג פלמוני איננו כלל איש החזון האגדתי אלא שקרן, צבוע ואיש תככים?
ומתוך גרעין הספק צומח עץ הכפירה. חלק מן האינטליגנציה שלנו כבר הספיק לגלות כי מאחורי מסך הדמוקרטיה הפורמאלית הולך ומשתלט על החיים הפוליטיים בארץ – מנגנון החושך. הולכת ומצטמצמת חרות הפרט, ועל חופש העיתונות מונף איום כבד.
בעת פרשת לבון הגיעה התסיסה לשיא: הוקמו ועדים להגנת הדמוקרטיה, קוימו אסיפות – והסטודנטים יצאו לרחוב בהפגנות סוערות.
מי שסבור כי אחרי שוך פרשת לבון חזר מצב העניינים לקדמותו – טועה טעות קשה. אכן, כלפי חוץ ה"פרשה" הסתיימה בניצחונו של השלטון הקיים. אולם זה היה ניצחון אשר עלה לו ביוקר רב.
כי ה"פרשה" זירזה תהליך רעיוני ופסיכולוגי המאיים על יסודות השלטון הזה: שבירת אליל הביטחון. היום, כאשר משמיעים הכוהנים הגדולים של האליל את שמו המפורש – כבר לא כולם נופלים אפיים ארצה ביראת קודש. ישנם כבר המטילים ספק: אולי אלה הנשבעים בשם האליל – לשקר יישבעו? אולי צבועים הם, אולי מתעתעים?
ומכאן לא רחוקה הדרך אל ההכרה הברורה כי מדיניות החוץ והביטחון הרשמית של ישראל בנויה על הנחות כוזבות ומובילה למסקנות מסוכנות, כי היא מוליכה אותנו מכישלון לשואה לאומית.
התסיסה לא נפסקה איפוא, אלא נמשכת, פה ושם צצים חוגים רעיוניים, נערכים ויכוחים. והעיקר: נשמעת הדרישה לעבור מפעילות רעיונית מצומצמת בתוך חוג, מסביב לשולחן בית הקפה – לפעולה אירגונית, פוליטית.
קיומם של שני מרכזי תסיסה אלה בחברה הישראלית – במעמד הפועלים ובשכבת האינטליגנציה – מעיד כי משהו זז, כי משהו חדש נולד.
אך קיומם הנפרד מעיד כי "משהו" זה עטוף עדיין בחיתוליו.
עובדה היא: בעת פרשת לבון, כאשר האינטליגנציה געשה והתנועעה בסערה – נשארו הפועלים אדישים כמעט לחלוטין. וכאשר חודשים מעטים לאחר מכן יצאו הפועלים למערכה גדולה נגד הפיחות – היתה האינטליגנציה אדישה. המאבק למען הדמוקרטיה אינו מלהיב את הפועלים – גם את בעלי ההכרה שבתוכם, ובעיותיהם המקצועיות של הפועלים משעממות את האינטליגנטים – גם אותם אינטליגנטים הצמאים לפעולה.
וכל זמן שכך הוא מצב העניינים – לא יקרה בארץ הזו שום דבר גדול, שום דבר מכריע.
מי שסבור כי הפועלים יוכלו להצטמצם במשך זמן רב במסגרת התביעות המקצועיות או להסתפק במאבק נגד המדיניות הכלכלית של הממשלה, מבלי להעלות תביעות פוליטיות ודמוקרטיות כלליות – מי שסבור כך טועה טעות חמורה ביותר.
- ראשית, הסכנות המאיימות על הדמוקרטיה, על חרויות הפרט ועל חופש הדיבור, מסכנות באופן מיוחד את חופש המאבק המקצועי. לכן אי אפשר לתבוע את חופש המאבק המקצועי ואת חופש האירגון המקצועי, לארגן את ציבור הפועלים למאבק במסגרת חדשה, דמוקרטית, מבלי לצאת למאבק למען הגנת הדמוקרטיה הישראלית בכללותה, כי הדמוקרטיה אינה ניתנת לחלוקה.
- שנית, ההסתדרות בצורתה הנוכחית היא אחת מאבני היסוד של מבנה השלטון הקיים בארץ. אילו, במקום הסתדרות מאולפת ונכנעת לממשלה, היה לפועלי ישראל אירגון מעמדי בלתי תלוי ולוחם – אזי המבנה הפוליטי הקיים היה מתקשה להחזיק מעמד זמן רב. לכן כל מאבק למען איגוד מקצועי של ממש (בין אם ייערך מאבק זה בתוך מסגרת ה"הסתדרות" ובין אם יתנהל מחוצה לה) יהפוך בהכרח למאבק פוליטי מובהק. גם אם הפועלים לא יעבירו מרצונם את ההתמודדות למישור הפוליטי, יעשה זאת השלטון; ועל הפועלים להיות מוכנים לאפשרות כזו.
- שלישית, כמעט בכל פעם שהפועלים מעלים תביעות מעמדיות, מגיב השלטון בהנפת דגל ה"ביטחון". ככל שיחריף המאבק – כן ירבה השלטון להשתמש בהסתה ביטחוניסטית אנטי-ערבית. שום שלטון עדיין לא המציא סיסמה יותר יעילה נגד מאבק מעמדי ובעד "הידוק החגורה" ו"אחדות לאומית בין המעמדות", מאשר הסיסמה "אנו מוקפים אויבים!"
האם בהישמע סיסמאות אלה יקפצו הפועלים לעמידת "דום" ויפצחו בשירת ההימנון הלאומי?
אם כן – הרי מאבקם לא ירחיק לכת. ואם לא – אז חייבים הם להיות מוכנים כהלכה – הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה רעיונית – להתנגדות לסיסמאות הללו, לוויכוח איתן, כלומר להתמודדות עם מדיניות החוץ והביטחון הרשמית.
נכון, הפועלים חשדנים מאוד ביחסם ל"מפלגות הפועלים" ולעסקניהן. חשדנות זו – מוצדקת, כי המפלגות הישראליות – ללא יוצא מן הכלל – נולדו בעבר הרחוק, ונשארו תקועות במחשבתן בעבר. כולן – ללא יוצאת מן הכלל – כבולות בדוגמות ובסיסמאות שאבד עליהן הכלח.
מכאן נובע באמת כי אסור לתת לעסקני המפלגות "להתלבש" על ועדי הפעולה וכי המאבק חייב להתנהל מחוץ לכל המסגרות המפלגתיות הקיימות. אולם בשום אופן אין להסיק כי מותר או אפשר להצטמצם בסיסמאות כלכליות טהורות.
מאבק הפועלים יעלה לשלב חדש, מבוגר ותכליתי יותר, רק כאשר הוא ישתלב מתוך הכרה במערכה הכללית למען הדמוקרטיה.
לאותו מטבע יש, כמובן, גם צד שני. רעיונותיהם של האינטליגנטים הנון-קונפורמיסטים, המרדניים, הם חסרי אונים כל עוד אינם צמודים למערכה חברתית רחבת היקף.
אנשי הרוח והעט, היוצאים להגן על הדמוקרטיה, יכולים לזעוק חמס כאוות נפשם – עד כדי צרידות. השלטון מצפצף על אנשי הרוח הללו. בן גוריון מצפצף עליהם, שמעון פרס מצפצף, אלמוגי מצפצף, לוי אשכול מצפצף.
כאשר, בזמן ה"פרשה", יצאו הסטודנטים להפגנה, הרגישו השליטים לא נוח. רק לא נוח. אף אחד לא פחד באמת.
כי רעיונות אינם "מסוכנים" כשלעצמם, כל עוד הם מסתובבים במעגל הסגור של בתי הקפה ברחוב דיזנגוף ובגני קרית האוניברסיטה.
האינטליגנציה יכולה להטריד את השלטון, להרגיז אותו, אבל בכוחות עצמה אינה יכולה לשנות אותו. כאשר מאיימת סכנה על הדמוקרטיה יכול לסכל אותה רק כוח חברתי של ממש, המסוגל להעמיד מאחורי דרישותיו – עוצמה אמיתית.
עוצמה כזו נמצאת (לפחות בפוטנציה) בידי מעמד הפועלים, ורק בידיו.
על כן, אם מחפשות קבוצות אלו או אחרות של משכילים את הדרך לפעולה העשויה לחולל מפנה בתולדות הארץ הזו, נצביע אנו עליה: חברו את פתיל הרעיונות אשר אתם שוזרים אל חומר הנפץ של מאבק הפועלים.