בתחילת השנה הכריזה ממשלת ישראל בקולי קולות כי היא מתחילה לנהל "מדיניות כלכלית חדשה", אשר מטרתה להבריא את המשק הישראלי.
עתה, בסוף השנה, הגיע הזמן שנשאל את עצמנו: "מה יצא מכל זה? איך נראית המדיניות הכלכלית במציאות?"
* * *
הסעיף החשוב ביותר (וכמעט היחיד) של ה"מדיניות" היה פיחות הלירה הישראלית. הממשלה קבעה כי דולר אמריקאי אחד יהיה שווה שלוש לירות במקום לירה ושמונים אגורות. כלומר, ערך הדולר (בהשוואה ללירה) עלה, וערך הלירה (בהשוואה לדולר) הופחת.
מה היתה מטרת הפיחות? מה רצתה הממשלה להשיג באמצעותו?
המטרה הראשונה של הפיחות היתה – לדברי הממשלה – לעודד את היצוא מישראל לחוץ לארץ.
במבט ראשון הדבר נראה הגיוני בהחלט. נניח שמפעל ישראל מסוים מוכר מתוצרתו בחוץ לארץ בסכום של אלף דולר. את הסכום הזה הוא מכניס ארצה, אבל לפני כן הוא צריך להחליף את הדולרים ללירות ישראליות. לפני הפיחות היה המפעל מקבל אלף ושמונה מאות לירות על אלף הדולר שלו, ואילו עכשיו הוא מקבל עבורם שלושת-אלפים לירות. כלומר: עכשיו הייצוא נעשה עסק יותר משתלם, יותר כדאי למפעל בישראל להתאמץ ולעבוד בשביל הייצוא. נוסף לזאת, המפעל יכול עכשיו להרשות לעצמו למכור את תוצרתו בחו"ל במחיר קצת יותר זול, וכך הוא יכול להתחרות במפעלים אחרים בעולם. ברור שתוצאה כזו היא רצויה.
אולם כל זה – רק בתיאוריה. למעשה נראים הדברים אחרת לגמרי. מדוע? מפני שלפני הפיחות קיבל היצואן הישראלי למעשה לא לירה ושמונים בעד דולר שהרוויח בחו"ל, אלא הרבה יותר מזה.
כמה הוא קיבל – לא ברור בדיוק. באופן רשמי היתה הממשלה נותנת לתעשיינים שתי לירות ושישים וחמש אגורות עבור כל דולר שהכניסו לארץ. אבל נוסף לזה הם קיבלו עוד "בקשישים", הקלות ותמיכות (הנקראות סובסידיות), בצורות שונות – גלויות ונסתרות. גודל הסובסידיות וההקלות לא היה אחיד, אלא שונה מענף לענף וממפעל למפעל, וקשה מאוד לחשב אותן בדיוק. אבל ידוע כי בסך הכל קיבלו היצואנים הישראלים בממוצע כחמש לירות תמורת כל דולר.
במילים אחרות, שער המטבע לגבי היצואנים היה למעשה לא לירה ושמונים אלא כחמש לירות לדולר.
לכן הפיחות לא היה מסוגל לעודד באופן ניכר את היצוא, והממשלה ממשיכה לתת סובסידיות ליצואנים בכדי שיואילו לייצא את סחורתם.
* * *
המטרה השנייה של הפיחות היתה ייקור היבוא. אולם כאן צריך לשאול: מי משלם את ההתייקרות הזו?
רוב הסחורות שהאזרח הישראלי קונה לצרכיו, תלויות במידה זו או אחרת ביבוא של חומרי גלם. בדו"ח השנתי האחרון של בנק ישראל נקבע כי מרכיב היבוא כערך מוצרי הצריכה האישית המיוצרים בארץ הוא כ- 15%. פירוש הדבר כי מתוך כל לירה שהאזרח מוציא על מצרכים אלה יצאו בממוצע כחמש-עשרה אגורות לתשלום תמורת היבוא.
הסחורות וחומרי הגלם המיובאים מחו"ל עולים כמובן במטבע זר, אשר אותו קונים היבואנים מהממשלה. לפני הפיחות הם שילמו לירה ושמונים, והיום – שלוש לירות תמורת דולר. כלומר: הממשלה מקבלת היום לירה ועשרים אגורות יותר, על כל דולר יבוא.
מהיכן לוקחים היבואנים את הכסף הנוסף הזה?
אילו המחירים בארץ לא היו עולים אחרי הפיחות, היו היבואנים ובעלי המפעלים, הקונים מהם חומרי גלם, משלמים את התוספת מכיסם; וזה היה מוצדק בהחלט, כי בעלי ההון בישראל שוחים בשמנת. שיעור הרווחים שלהם בישראל הוא מהגבוהים ביותר בעולם!
אולם הממשלה לא רצתה "לקלקל" לבעלי ההון את גן העדן שלהם. לכן עשתה שני דברים:
■ ראשית, החזירה לבעלי ההון חלק מהתוספת, בצורת הקלות שונות במס הכנסה (להקלות אלה שמות שונים: "חישובי פחת מוגדלים לצרכי מס", "הכרה בהפרשי הצמדה כהוצאת לצרכי מס" וכו' – אולם לא השם עיקר אלא התוכן). כמובן – הכנסות המדינה לא "סבלו" בגלל זאת, כי תמיד יכול לוי אשכול להטיל מסים נוספים על השכירים…
■ שנית, הממשלה לא מנעה – למרות כל הבטחותיה החגיגיות – את עליית המחירים העצומה שחלה מאז הפיחות. באמצעות העלאת מחירי סחורותיהם החזירו לעצמם בעלי ההון את הסכומים הנוספים שהם משלמים תמורת היבוא.
יתר על כן, בהזדמנות זאת הם אף הגדילו את רווחיהם. הבה נעשה חשבון פשוט: כאמור לעיל, מרכיב היבוא בייצור לצריכה פרטית היה 15%. היבוא התייקר בשני-שלישים (מ-1.80 ל"י לשלוש ל"י תמורת דולר). לכן, אילו המחירים היו עולים במידה המספקת רק לכסות את התייקרות היבוא, היתה העלייה צריכה להיות ב-10% בממוצע. אולם למעשה היתה עליית המחירים הגדולה יותר – וכל משפחה עובדת מרגישה זאת היטב.
פירוש הדבר הוא שהתייקרות היבוא נעשתה על חשבון העובדים. הם המשלמים את המחירים המוגדלים ולהם לא נותנים להעלות את מחיר ה"סחורה" שהם מוכרים – כלומר את שכר עבודתם. גם את תוספת היוקר הקטנה המגיעה להם (והמספיקה לכסות רק חלק מעליית הוצאות המחיה) רוצים לגזול מהם. כל הוויכוח בין שרי הממשלה לבין עסקני ההסתדרות הוא רק על הצורה שבה צריך "לעקר" את תוספת היוקר.
* * *
בהכריזה על "המדיניות הכלכלית החדשה", כללה בה הממשלה סעיף נוסף: ביטול הדרגתי של ההגנה המופרזת על תוצרת הארץ.
כלומר, הממשלה הודיעה כי בכוונתה להרשות יבוא חופשי (ופטור ממכס גבוה) של סחורות מסוימות המיוצרות בארץ במחיר הגבוה ממחירן בחו"ל. על ידי כך היו המפעלים המייצרים אותן סחורות בארץ נאלצים למכור אותן במחיר זול יותר (בכדי להתחרות ביבוא ) – או להיסגר.
האם צעד כזה הינו רצוי? ישנם כאלה העונים על כך בשלילה מוחלטת. לדעתם היה הדבר מביא לתוצאות הרסניות למשק הישראלי. ואומנם, בכל מדינה מתפתחת דרושה הגנה מסוימת על הייצור הפנימי, שהרי אילולא הגנה זו לא היה המשק המקומי יכול להתבסס ולהתפתח. אי אפשר לדרוש ממפעלים צעירים ובלתי מנוסים לייצר במחיר היכול להתחרות בתוצרתם של מפעלים ותיקים ומבוססים הקיימים בארצות מפותחות.
אולם בישראל ההגנה על תוצרת הארץ היא מוגזמת ביותר. לכן, במקום לעודד את התפתחות המשק היא מעודדת, במקרים רבים מאוד, את בעלי המפעלים לגבות מחירים מופרזים עבור תוצרתם.
קיימים בארץ מפעלים לא מעטים המסוגלים כבר עתה למכור את מוצריהם במחירים השווים (או הקרובים) למחירי אותם מוצרים בחו"ל. לשם כך היו צריכים, כמובן, לוותר על חלק מרווחיהם המופרזים, למנוע בזבוז בחשבון ההוצאות שלהם, לקצץ במנגנוניהם הביורוקרטיים המנופחים וכו'. ייתכן כי הדבר היה "בלתי נוח" לבעלי מפעלים אלה – אך הוא אפשרי לחלוטין ועשוי להביא תועלת למשק בכלל ולציבור הצרכנים בפרט.
ובכן, כיצד הגשימה הממשלה את הכרזתה? מייד עם הפיחות הודיעה על חשיפת ארבעה מוצרים ליבוא מתחרה. מאוחר יותר נחשפו כמה מוצרים נוספים. בסך הכל מקיפה החשיפה אחוז קטן בלבד מערך הייצור הישראלי ובכלל זה מצרכים מעוטי חשיבות כמו כדורי משחק, שמן פשתן ושעונים מעוררים, ואף לגביהם אין החשיפה יעילה בדרך כלל, משום שהמכס עליהם לא בוטל. בוטל רק הצורך בקבלת רשיון ממשלתי כדי לייבא אותם.
יתר על כן, ב"ועדה המייעצת" אשר תפקידה להמליץ על הורדת המכס ממוצרי יבוא, וכמו כן ב"ועדה העליונה" המוסמכת לאשר המלצות אלה, יש ייצוג נכבד לנציגי "התאחדות בעלי התעשייה". נציגים אלה, יחד עם נציגי משרדי הממשלה (ובייחוד משרד המסחר והתעשייה) הידועים בנטייתם לפנק את בעלי ההון, דואגים לכך שהחשיפה לא תיעשה בהתאם לאינטרס הצרכן והמשק, אלא בהתאם לאינטרסים האנוכיים של בעלי ההון הגדולים השולטים ב"התאחדות". יוצא איפוא, כי היבוא המתחרה מופנה בעיקרו לא נגד המפעלים הצוברים רווחים מופרזים, אלא נגד מפעלים חלשים באמת, הזקוקים להגנה.
כך, למשל, הותר יבוא של כיריים לגז. הדבר יביא נזק רב לבעלי המלאכה ולמפעלים הקטנים אשר ייצרו אותן עד כה. אולם הצרכן לא נהנה מכך, משום שאת הכיריים מייבאות חברות הגז. האם החברות יורידו באופן מקביל את המחיר שהן גובות מהצרכן בעד הכיריים? נחיה ונראה. הניסיון המר של הצרכנים עם חברות גזל אלה אינו משאיר מקום לתקוות ורודות מדי…
* * *
אין להימנע מן המסקנה כי "המדיניות הכלכלית החדשה" איננה מדיניות, איננה חדשה (וגם איננה כלכלית, כי מניעיה הם בעיקר פוליטיים – אך זה כבר עניין אחר).
ישראל היא אחת המדינות הבודדות (בין הארצות המפותחות או המתפתחות) שאין בה כל תוכנית כלכלית, כל תכנון ארוך טווח לפיתוח המשק. כל הדיבורים על "מדיניות חדשה" אינם אלא הסוואה להמשך המדיניות הישנה – פינוק בעלי ההון על חשבון העובדים.