העלאת שכר: לטובת המדינה – ו. יחיאל (ויטוריו וולטרה)

10 בדצמבר 1962

in גיליון-2: דצמבר 1962, מאמרים

לשום שכיר אין ספק כי טוב לו כששכרו עולה, אבל התעמולה הרשמית מנסה לשכנע אותו שהדבר רע מאוד – אסון ממש – למדינה. שרי הממשלה ומנהיגי ההסתדרות מסבירים לו שעליו "להדק את החגורה", להרשות שתוספת היוקר שלו "תעוקר" – כדי שהמדינה תוכל "לעמוד במצב קשה זה" או "להתקרב לעצמאות כלכלית". ישנם פועלים המשתכנעים מנימוקים אלה; ויש אחרים המרגישים בליבם שאין הצדק עם הקוראים להקפאת השכר, אולם קשה להם לעמוד בוויכוח נגד טענות "המומחים הכלכליים".

אך האם עליית השכר היא באמת אסון למדינה? או שמא, להיפך, הורדת השכר עלולה להביא אסון למשק ישראלי?

עליית שכר – זכות ולא חסד

 ראשית יש להבהיר כי לציבור השכירים מגיעה עלייה בשכר היסוד – וזאת מלבד תוספת יוקר מלאה.

ואומנם, תוספת היוקר, במקרה הטוב ביותר, גם אילו לא היתה מסולפת ו"מעוקרת", מאפשרת לפועל לקנות, במשכורת שהוא מקבל היום, אותם דברים אשר היה יכול לקנות בשנת 1959 (זו השנה המשמשת בסיס לקביעת "אינדקס יוקר המחיה" המפורסם).

כאשר מחירו של מצרך עולה מעל למחיר שהיה למצרך זה בשנת 1959, ה"אינדקס" עולה (או, לכל הפחות, צריך לעלות אם המומחים הממשלתיים אינם מוצאים דרך לזייף אותו) ואז מקבל הפועל לכל היותר תוספת יוקר המאפשרת לו לקנות אותו מצרך במחירו החדש.

לכן יכולה תוספת היוקר – אפילו אם היא תוספת אמת – רק לשמור על המצב הקיים, לשמור על הערך הריאלי של השכר. מובן כי אפילו תוצאה זו איננה מושגת, כפי שיודע כל שכיר מניסיונו האישי. הסיבה לכך היא כי הממשלה מוצאת דרכים "לרמות" את האינדקס; ואפילו כאשר האינדקס עולה – תוספת היוקר ניתנת רק אחרי שישה חודשים או יותר.

אולם הסטטיסטיקה הרשמית (דו"ח "בנק ישראל" משנת 1961) קובעת כי היקף הייצור בארצנו (מה שנקרא בשפת הכלכלנים "התוצר הלאומי הגולמי") עלה ב-8% משנת 1959 לשנת 1960 וב-10% מ-1960 ל-1961 (ערכו הכספי, בלירות ישראליות, של הייצור עלה ב-18% מ-1960 ל-1961, אולם אם מתחשבים בעליית המחירים מתברר כי הייצור עלה רק ב-10%).

פירוש הדבר הוא שכמות המצרכים המיוצרת בארץ עולה ב-9% לשנה בממוצע. אם נביא בחשבון את העובדה שגם האוכלוסייה גדלה, נשאר בכל זאת גידול של כ-6% לכל מפרנס לשנה.

לכן החשבון הוא פשוט: אם חלקו של השכיר (כלומר שכרו הריאלי) נשאר קבוע, זורם כל הגידול הזה לכיסו של המעביד ולקופתו של ידידנו לוי אשכול. לפועל מגיע איפוא גידול של כ-6% לשנה בשכר היסוד. זהו חלקו בגידול ההכנסה הלאומית!

השכר זוחל

 המומחים הרשמיים טוענים כי קיימת עלייה בשכר. אומנם, הם עצמם מתביישים לקרוא לזה "עלייה" ובמקום זה משתמשים בכינוי "זחילת השכר". מקורה של זחילה זו הוא בכך שבכל שנה מקבל חלק מהשכירים העלאה בדרגה, או תוספת ותק. קשה להעריך בדיוק בכמה מסתכמת עלייה זאת, אבל כל שכיר יסכים כי זו באמת זחילה ולא עלייה ממש. גם לפי הסטטיסטיקה הרשמית יוצא כי הזחילה היא בסביבות 2–3%.

לכן מוצדקת היא התביעה להעלות את שכר היסוד ב-20% ויותר, בכדי לפצות את השכירים על כל התקופה שבה עליית שכרם פיגרה בהרבה אחרי הגידול בהכנסה הלאומית.

נוסף לזה צריך שכר היסוד לעלות מכאן ולהבא בשיעור של 6% לשנה בערך.

האם אנו חיים מנדבות?

 יש טוענים כי רמת החיים בארץ גבוהה יותר מדי, שהרי אנו חיים מנדבות מחוץ לארץ, ולכן צריך שוב "להדק את החגורה".

מה הביסוס לטענה זו? נכון כי מדינת ישראל מייבאת יותר מאשר היא מייצאת ואת ההפרש בין היבוא והיצוא מכסה הממשלה בעזרת מלוות, תרומות, שילומים וכו'. אך האם פירוש הדבר שאין אנו מפרנסים את עצמנו, שאנו חיים ברמה גבוהה מדי?

אפשר להפריך בקלות טענה זו, גם מבלי לבדוק מי הוא זה החי ברמת חיים גבוהה – השכיר או המעביד או... משרדי הממשלה. כי ההפרש בין היבוא והיצוא קטן בהרבה מההשקעות הנוספות.

פירוש הדבר הוא שאנו מייצרים מספיק בכדי לפרנס את עצמנו, אבל העודף של הייצור על הצריכה איננו מספיק לכסות את ההשקעות הנוספות, הדרושות לפיתוח נוסף של הארץ, לבניית בתי חרושת חדשים ולהרחבת המפעלים הקיימים. במילים אחרות: משק המדינה אינו חוסך במידה מספקת.

כמובן, רצוי היה שלמשק תהיה עצמאות כלכלית, שיוכל גם לדאוג להשקעות נוספות בהיקף הדרוש, מבלי להזדקק למקורות מחוץ לארץ. אבל השאלה היא על מי מוטלת החובה לחסוך בכדי לאפשר את ההשקעות.

אין ספק שרווחיהם של המעבידים בישראל מאפשרים להם לחסוך ולהשקיע יותר מכפי שהם משקיעים למעשה. השכירים מצידם היו בוודאי מוכנים גם הם להשקיע אותו חלק משכורתם הנשאר להם בסוף החודש; חבל רק שידועים לי שכירים מעטים בלבד אשר שכרם מספיק עד סוף החודש. לאמיתו של דבר ישנם רק מעטים אשר נשאר להם משהו אפילו באמצע החודש.

האם הפועל צריך לוותר על חלק ממשכורתו כדי שהמעביד ירוויח יותר, ואת הרווח הנוסף יוכל לנצל לפי רצונות להשקעה או לקניית מותרות?

לטובת הפועל – ולטובת המשק

 לא כאן המקום להתווכח נגד הטענה המגוחכת כאילו עליית השכר היא... לרעת השכיר. מומחי הממשלה, ההסתדרות והתאחדות בעלי התעשייה אשר משמיעים טענה זו יודעים יפה כי הדיבורים על כך שעליית השכר גורמת לעליית המחירים הם מחוסרי יסוד, וכל כוונתם היא רק לזרות חול בעיני השכירים. לאמיתו של דבר נגרמת עליית המחירים על ידי סיבות אחרות לגמרי, אשר החשובה בהן היא – ההוצאות המופרזות של הממשלה, אותן היא מכסה באמצעות כסף חדש שהיא מדפיסה ללא כיסוי.

כאמור, מגיעה לשכיר לא רק תוספת יוקר (והיא צריכה להיות אמיתית ולא מזויפת, חודשית ולא חצי שנתית); מגיעה לו גם עלייה ניכרת בשכר היסוד.

אולם הדבר לא רק מגיע לשכיר, אלא הוא גם לטובת המשק הלאומי. כי הייצור שלנו הוא בעיקר ייצור של דברי תצרוכת. במשק המבוסס על ייצור כזה, חיוני קיומו של שוק פנימי יציב; כלומר: חשוב לשמור שכוח הקנייה של הצרכנים לא יירד אלא יעלה.

השכיר הישראלי – הוא גם צרכן. הקפאת הכנסתו עלולה לצמצם את הצריכה וליצור קשיים בשיווק, להאיט או לעצור את התפתחות המשק ואת גידול הייצור. כבר עתה ישנם עודפי ייצור בחקלאות.

לפי סטטיסטיקות רשמיות, משתכרים כ -47% מציבור השכירים פחות מ-250 ל"י לחודש. כמובן – בין 47% אלה ישנם שכירים אשר שכרם נמוך בהרבה אף מ-250 ל"י, וכתוצאה מכך השכר החודשי הממוצע של חלק זה מכלל השכירים הוא 140 ל"י בלבד.

ברור שעליית רמת המחיה של שכבה זו, שאין ידה משגת לשלם אפילו תמורת מצרכים חיוניים, היתה פותרת בחלקה (ואולי אף במלואה) את בעיית העודפים החקלאיים.

אך אם תימשך הקפאת השכר, עלול גם הייצור התעשייתי להיפגע, וכתוצאה מכך יחול גידול באבטלה.

האינטרס המיוחד של ציבור השכירים תואם איפוא את אינטרס המשק הלאומי.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: