מדינת ישראל בשלהי 1962 מצויה על סף תקופה של ארועים גורליים ממדרגה ראשונה לגבי המשך קיומה והתפתחותה. כל תושב הארץ המגלה התעניינות אמיתית בהתרחשויות הפוקדות אותנו מדי יום ביומו והמנסה להתחקות אחר הנתיב בו מובלים מדינתנו ועמנו, נאלץ לעצור קמעא ולשאול את עצמו כמה וכמה שאלות יסוד נוקבות. ולא די לשאול את השאלות הנכונות – הכרח הוא לנו לחפש ולמצוא תשובות נאותות. ישראל של 1962, 14 שנה אחר תקומתה, ניצבת עדיין לפני ההתמודדות המכרעת עם בעיות  יסוד, שבלי מציאת פתרון להן, לוטה עתידנו כולו בערפל סמיך ומאיים. המדובר הוא לא על מישור אחד בלבד ממסכת חייו של עמנו. הדברים אמורים במסכת חיינו כולה: הן במישור הביטחוני, הן במישור הכלכלי; הן במישור החברתי והן במישור המוסרי.

התרפסות והתאפסות

קורות היחסים בין היהודים והערבים אינם מתחילים ב-1948, אף לא ב-1918 וכן לא בתקופה ראשית כינוסם של הקונגרסים הציוניים. אנו מוצאים נקודות מפגש עם שבטים ערביים וממלכות ערביות עוד מתקופת בית שני. נקודות מפגש כאלו פזורות על פני תולדות עמנו לאורך ימי הביניים והזמן החדש. מסקירת ארועים אלו, להוציא את 50 או 60 השנים האחרונות, אינה מסתברת בשום צורה ואופן סיבה כלשהי לאיבה תהומית בין שני העמים או בין שתי התרבויות – כמעט ההיפך הוא הנכון. ההיגיון מחייב לחפש אחר סיבות האיבה האכזרית הקיימת במציאות של המזרח התיכון דהאידנא, דווקא בארועי עשרות השנים האחרונות. ואמנם כאן חבויה לדעתנו התשובה.

גלי ההגירה הגוברים של יהודים לא"י בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה הנוכחית פתחו שרשרת חדשה של מגעים אינטנסיביים בין יהודים וערבים. אין כל ספק כי לעמנו היו מאז ומתמיד רגשות וזיקה לגבי א"י. יחד עם זאת יש לקבוע, כי למעשה היתה א"י ברובה המכריע ערבית ותושביה הערביים היו בדרך כלל מעורים באדמתה מזה דורות. מבחינת ההיגיון הצרוף ברור כי הנהגה לאומית יהודית נבונה חייבת היתה לתור אחר דרך בה ניתן יהיה לשלב את צרכי העלייה היהודית בקנה אחד עם צרכיו של היישוב הערבי הוותיק. ברם, הנהגתנו הלאומית רחוקה היתה מאוד מהתעלות לפסגתו של שר ההיסטוריה וממרומי גבהיו להשקיף על פני ההתפתחות העתידה. מעולם, מעולם לא נעשה ניסיון רציני מצד הנהלת התנועה הציונית לנתח את המציאות בהתפתחותה, ולאורה להסיק מסקנות ביחס לעתיד היחסים היהודיים-ערביים. כמעט לא היו חצרות מלכות או ארמונות אימפרטוריים ברחבי עולם, אליהם לא הגיעו שליחיה המדיניים של ההנהגה הציונית הרשמית בניסיונותיהם להשיג זיכיון כלשהו בא"י – אך עם העולם הערבי בן המיליונים לא ניסו אף פעם לקשור קשרי הדדיות של ממש כשווים עם שווים. לאורך כל פעילותה, עד עצם היום הזה, מוסיפה ההנהגה הזאת, למרבה הפליאה, לראות במעצמות האימפריאליסטיות את הגורם הקבוע ובערבים את הגורם החולף במזרח התיכון – שעה שבמציאות הדברים הפוכים לחלוטין. אם לפני 40 ו-50 שנה היה בזה משום קטנות מוחין וצרות אופק, הרי היום זהו פשע מחריד וקריאת תגר על עתידנו בחלק עולם זה.

נישול פלאחים מכפריהם וגזל אדמתם אינו דבר שהחל בבענה ובאום אל-פחם – זה המשך המדיניות של נישולים בחסות המשטרה הבריטית ובהסכם עם בעלי האחוזות הערביים, אשר נקנו בממון. התופעה המיוחדת במינה, שההסתדרות נושאת על עצמה עד עצם היום הזה את התואר הכמעט גזעני – "ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י" – גם היא איננה בבחינת פליאה. זו תוצאה ישירה ממדיניות של גירוש פועלים ערביים מפרדסים ומעל פיגומי הבניין בחסות האפולוגטיקה השוביניסטית להחריד של "עבודה עברית".

והשלטונות הבריטיים? הלא הם הציגו כאן את אחד ממדגמי המופת ההיסטוריים של "הפרד ומשול". השלטונות המנדטוריים שיחקו בלאומנות הדו-צדדית בא"י כבמריונטות במשך קרוב לשלוש עשרות שנים. הם נהנו הנאה של ממש מהאיבה העזה שהחריפה ומדם החינם שנשפך על מזבח גדולת "התרבות והדמוקרטיה" של לונדון.

נשאל את עצמנו: אבותינו, סבינו ואחינו באו לארץ הזו באשר היתה להם זיקה היסטורית מסורתית לא"י, אך בכל זאת היו הם הגורם החדש כאן. הם באו כשהם עמוסים רמת תרבות גבוהה יותר מזו של העם שאיכלס עד בואם את הארץ. על מי, אם כן, צריך היה שר ההיסטוריה להטיל את חובת ייזום המחוות של ידידות ורצון טוב? דומה כי התשובה ברורה. אין להאפיל על צורת הצגת הדברים בשום מאמרי התחסדות רגשניים בדבר ציוניות חלוצית, ב"גאולת העם". רק לפי המענה המעשי על השאלה עשוי היה התושב הערבי של א"י להבחין בין בן אירופה, יהודי, החוזר למולדתו ההיסטורית ורוצה לבנותה תוך שיתוף פעולה הדוק עמו – לבין כל קולוניאליסט אחר.

אין לך שליט בעולם שלא יתריס לעומת המותחים עליו ביקורת, כי "אי אפשר היה אחרת". אותה תשובה עצמה משיבים לך הארכי-אפולוגטים של ממשלת בן גוריון עד עצם היום הזה. ואותו "אי אפשר אחרת", לא בא למעשה כתוצאה מניתוח היסטורי של עובדות, אלא מתוך צורך למציאת צידוק תיאורטי למדיניות של התרפסות והתאפסות בפני השלטונות הבריטיים ונכונות לכל מעשה שפל תמורת בדל סרטיפיקאט. הליכה בקו הפוך: בניית מערכת של שיתוף יהודי-ערבי, ובתוך כך להשיג את הסכמת הערבים לעלייה יהודית, תוך פיתוח רחב מידות של המולדת המשותפת ומאבק להשגת עצמאותה – גישה זו נראתה לאותם "מנהיגים" כסיוט מחריד שאין למטה הימנו. הרי גישה זו מן ההכרח היה שתחריף את היחסים עם השלטון הזר. העבדות החרופה לשלטון הזר שלובה היתה כה עמוק בתודעתה של ההנהגה הציונית, כך שלא היתה מסוגלת כלל להעלות על הדעת פעילות מדינית ציבורית מחוץ ומעבר למה שהירשה השליט הזר.

הדרך אל השלום

אנה אנו באים? – שאלה זו נשאלת על ידי יותר ויותר אנשים. מה בעצם יכול להפשיר את הקיפאון בסכסוך הישראלי-ערבי? כיצד לפתוח בשרשרת של מעשים בכיוון ההפוך למה שנתחולל עד כה, אשר עשויים להוליד תגובות הפוכות מן הצד השני? התשובה ברורה לחלוטין: הפליטים הערביים. מבלי שישראל תהא מוכנה לנוע לקראת הערבים בשאלה זו אין סיכוי להשגת השלום, אין סיכוי לפתיחת משא-ומתן ראשוני על הסדר הסכסוך. ישראל חייבת לקבל את העיקרון לפיו זכאים הפליטים לבחור בין שיבה למולדתם לבין קבלת פיצויים על רכושם שנותר במדינת ישראל, אם לא ירצו לשוב.

נגד גישה זו אנו שומעים טיעונים מטיעונים שונים. טיעונים אלו מובאים בשתי רמות. יש הטוענים נגד עצם ההכרה בעיקרון הנ"ל מתוך אלף סיבות אנוכיות-לאומניות וכו'. ברם, יש גם אחרים; אלו המוכנים בדוחק לקבל את העיקרון הנ"ל מטעמים הומאניים, אלא שטוענים הם, כי הדבר בלתי אפשרי מבחינה כלכלית ואף מסוכן מבחינה ביטחונית.

ננסה להשיב תחילה לאלה המתנגדים עקרונית. ראשית נפתח ונאמר להם, כי אי הכרה בזכות הפליטים הערביים לחזור למולדתם, בצד הגנה קנאית על זכותם של היהודים בכל אתר ואתר לבוא הלום – הרי זה בבחינת תרתי דסתרי. כל מי שכופר בזכותם זו של הפליטים הערביים, ממילא מניף את הכורת על אותה זכות עצמה שלנו, של בני עמנו. אין משקיף אובייקטיבי בעולם – ויהא נאור ככל אשר יהא; ויהא פרו ישראלי ככל אשר יהא – אשר יוכל "לבלוע" תפיסה בלתי אנושית זו.

מכאן יפנו מתנגדינו לאילן אחר להיתלות בו ויאמרו: טוב, אבל הם שפתחו במלחמה נגדנו ב-1947-8 ולא אנחנו נגדם, ובכן שיידעו להם! זו טענה מפוקפקת, משתי סיבות: א) ההיסטוריה מוכיחה על יסוד מסמכים כי את ההתקפה על ישראל אירגנה ממשלת בריטניה בסיועם של הווסאלים הערביים שלה; ב) ערביי פלשתינה היוו את היסוד הפחות פעיל במלחמה. ולמען האמת, יותר משהיו גורם לוחם היו קורבנות של מלחמה זו; ג) השמאל (בעיקר הקומוניסטים) ברחוב הערבי נקט עמדה מפורשת נגד המלחמה ונאבק בחירוף נפש ובסכנת מוות למען דרכו; ד) אם גלות של 1,500 שנה אין בה כדי לשלול את זכותם של היהודים מלחזור לארץ אבותיהם, על אחת כמה וכמה אין מלחמת העצמאות יכולה לשמש נימוק לשלילת אותה זכות עצמה מן הערבים.

לגופו של עניין, אין בידנו אלטרנטיבות רבות. הברירה בידנו אם להוסיף ולנוע בתוואי הנוכחי, או לסלול לנו מסילות באפיק החדש. הדרך החדשה המוצעת איננה נטולת חתחתים, אך אין ספק כי היא תובילנו להשרשת ישראל בסביבתה המציאותית, לעולמי עולמים. המשך הדשדוש בישן מובילנו בכורח בלתי נמנע לשואה! כי זאת לדעת: מדינות ערב הסובבות אותנו אינן עומדת על מקום אחד. הן עוברות תהליכי פיתוח בחברה, בכלכלה, בתרבות ובצבא, בקצב מזורז למדי.

התפתחות ומחלות

כלכלת ישראל הינה כלכלה רכושנית פלוס כמה וכמה עיוותי יסוד הנובעים מתולדות התפתחות ומגורמי ההנהגה הכלכלית-פוליטית במדינת ישראל עד כה. אנו סבורים כי כאן, כמו בארצות רבות אחרות – עשוי משטר סוציאליסטי שיוקם בעתיד לפתור באורח יסודי את הסתירות בהן נתונה כלכלתנו. וכשאנו מדברים על סוציאליזם, כוונתנו למה שמושג זה כולל במסכת של הסוציאליזם המדעי, כלומר: החברת אמצעי הייצור; תכנון רב-אנפין כולל של הכלכלה הלאומית – תכנון אשר ישלב בתוכו יוזמה ישירה של ההמונים, תכנון למען ההמונים בכל הטווחים; פיקוח עממי וייצוגי דמוקרטי, על התכנון ועל הוצאתו אל הפועל. ברם, תוכנית זו איננה אקטואלית לישראל בשנת 1962, הן מבחינת מצב התפתחותה המשקי והן מצד דרגת התפתחות ההכרה והתודעה של ההמונים.

אולם, הרבה אפשר וצריך לשנות במישור הכללי למען קירוב ארצנו אל העצמאות הכלכלית, במסגרת יחסי הייצור הרכושניים הקיימים.

אנו עדים להתפתחות כלכלית סוערת במדינת ישראל מאז תקומתה ועד היום. התפתחות זו היא בעיקרו של דבר תוצאה של העלייה הגדולה (ריבוי מואץ של האוכלוסין); של זרימה אדירה של הון ארצה, בממדים יחסיים שאין להם אח ודוגמא בשום מקום אחר בעולם, וכן של עושר יחסי בידע מדעי וטכנולוגי אשר אף הוא זרם הנה בעיקר עם גלי העלייה. ברם, זו היא האמת בחלקה. התפתחות זו, הנמדדת בנתונים כוללים של גידול הייצור, התפוקה וההכנסה הלאומית, הכרח שתיבחן באורח יותר מפורט. בחינה כזו מגלה כי משקנו סובל מאוד מכמה מחלות סטרוקטוראליות חמורות ביותר:

א) גרעון כרוני גדול מאוד, וגדל, במאזן המסחרי. פער חמור בין היבוא ליצוא לרעת האחרון. תופעה זו גוררת אחריה בהכרח תלות בגורמי חוץ אשר בעזרתם משתדלים לאזן את הגרעון בתקציבים השוטפים.

ב) שיעור החיסכון העצמי של המשק לשם השקעה הוא אפסי.

ג) מבנה בלתי מאוזן של התעשייה; פיתוח רחב ממדים של ענפי התעשייה לצריכה ישירה, תעשייה קלה ותעשייה מעבדת – תוך פיגור רב בענפי תעשיות היסוד.

ד) שיעור נמוך של מפרנסים בכלל האוכלוסיה ושיעור נמוך של מפרנסים העוסקים בעבודה יצרנית מכלל המפרנסים; ריבוי מחריד ומזיק של מפרנסים בתווך, שירותים בלתי חיוניים בכל זרועות הביורוקרטיה ובפרנסות אוויר.

ה) שיעור רווח גבוה יותר בענפי המשק הבלתי יצרניים מאשר ביצרניים. מכאן, בריחת הון מן הייצור אל ענפי המסחר, הבנקאות והספסרות. ריבית גבוהה מאוד, חוקית ובלתי חוקית, אוכלת בכל פה את ענפי המשק היצרניים בתעשייה ובחקלאות.

ו) קיטוב סוציאלי מואץ. התרכזות עושר וחיי מותרות ותענוגות בקוטב האחד של החברה הישראלית לעומת מציאות של עוני ודלות מנוונת בקרב שכבות רחבות למדי, בקוטב הנגדי; ירידת חלקם של השכירים בהכנסה הלאומית תוך עליית חלקם בכלל המסים הישירים וודאי גם בכלל מסי העקיפין.

ז) ממשלת ישראל איננה חופשית לקבוע את דרכי השימוש בקרנות סיוע החוץ (האמריקאיות). נותני הסיוע הכלכלי הנוכחי לישראל הם אשר מכוונים את מדיניות ההשקעות ודרכי פיתוח המשק באמצעים הניתנים על ידם.

ח) תקציב צבאי גדול מאוד – רשמי ובלתי רשמי – האוכל חלק ניכר מאמצעים שעושים היו להיות מופנים למפעלי פיתוח.

כיצד להבריא את המשק

וכדי להשיב, נפתח בהצגת כמה וכמה שאלות. האם הכרח בל יעבור הוא שמשקנו לא יוכל להפריש שיעור מסוים מהכנסותיו לפיתוח אוצרותינו ותעשיות היסוד?

כלום מקרה הוא שזרימת ההון האדירה מבחוץ בכל האפיקים, הופנתה רק בחלקה הקטן למטרות של פיתוח המשק וההתקדמות לקראת עצמאות כלכלית?

האם הכרח בל יעבור הוא שמדינה אשר עדיין העצמאות הכלכלית ממנה והלאה תישא בקרבה מציאות של קיום שכבות מתעשרות ללא גבול ואשר מתלבטות אחר המצאת סוגי מותרות חדשים לבקרים – שעה ששכבות רחבות מאוד אחרות סובלות ממצוקה כלכלית בעלת חומרה מדרגות שונות; שעה שרבבות משפחות עמלות אינן מצליחות לסגור את תקציבן החודשי הדל; שעה שההתייקרות הבלתי פוסקת ונטל המסים הממריא אל על משחיתים ביתר שאת את שארית השכר?

שאלות כאלה אפשר לשאול עד אין סוף. השלטון, כמו עמיתיו בעולם, שלטון המייצג פורמאלית את רוב העם ולמעשה מבצע מדיניות לטובת מיעוט שבמיעוט, שלטון זה שוב יש לו את התשובה הבדוקה האופיינית לו: כלום אפשר אחרת? הצרה היא שעדיין מרביתם של מתנגדי סדר העניינים הקיים אינם מצליחים לגבש עמדה שתתריס ברורות ומפורשות, כי אכן אפשר אחרת! גם במישור הכלכלי הכרח הוא לנו שתבוא תמורה, כי יש דרך אחרת!

א) תעובד תוכנית מפורטת וריאלית של התקדמות לקראת עצמאות כלכלית.

ב) תוכנית כזו תכלול בתוכה מערכת חקיקה שמטרתה תהא לבלום את השתוללות הרווחים בסקטורים הבלתי יצרניים: בנקאות, מסחר סיטוני וכו', ולהפנות את חלק הארי מההון העסוק בענפים אלו לפיתוח המחצבים ותעשיות יסוד אשר כדאי לפתחם בתנאי הארץ.

ג) צמצום ניכר במנגנון המשרדים של המדינה, החברות הממלכתיות ובכל המוסדות הנתונים לפיקוח ציבורי או ציבורי למחצה, תוך הפניית כוח האדם המשתחרר לעבודה יצרנית. פעולה זו חייבת להיות שלובה בחקיקת חוק ביטוח לאומי מפני אבטלה, לשם כפיית הרשויות לבלתי הפקר עובדים למצוקת האבטלה, ובהרחבה מואצת של מפעלי ההכשרה המקצועית.

ד) המדינה תקים מכון לפיקוח על איכות המוצר. מכון זה ינוהל על ידי מיטב הידע המדעי והטכנולוגי ויינתנו בידו סמכויות חוקיות מרחיקות לכת להענשת יצרנים המחבלים בייצור המקומי, בהפיצם מוצרים בעלי איכות שאינה עונה על התקן שייקבע. מכון זה גם ימליץ על סגירת יבוא לגבי מוצר מסוים שהתעשייה המקומית הצליחה לייצרו ברמת איכות נאותה. המכון יסייע בכל דרך לתעשייה המקומית לשפר את איכות תוצריה ולהתחיל בייצור מוצרים חדשים אשר נתונינו מאפשרים את ייצורם הכדאי למשק.

ה) רשויות התכנון והביצוע יחתרו בכל מאמץ להעמקת תהליכי הייצור והרחבתם. כלומר: להרחיב ככל האפשר את תפוקת תוצרי האוצרות הטבעיים המצויים במדינה, לרבות פיתוח ייצורם של מוצרים חדשים על בסיס אוצרות אלו; וכן להביא לידי כך שגם בתעשיות אחרות ייעשו בארץ גם השלבים הראשוניים של עיבוד הגלם. בכך נגרום להקטנת היבוא ונרחיב את התעסוקה היצרנית דווקא בענפים שאינם מייצרים תוצרי צריכה, ואילו המועסקים בתעשיות אלו יופיעו עם כוח קנייתם המוגבר בשוק ויוכלו לשמש אובייקטים להרחבת הייצור החקלאי וייצור מוצרי הצריכה.

ו) בד בבד עם שימת הדגש על פיתוח תעשיות המחצבים ותעשיות היסוד, יוקפד על ייצורם התקין של תעשיות הצריכה ושל הייצור החקלאי. יובטחו התנאים להרחבת הייצור בענפים אלה, הן על ידי העלאה מתמדת ברמת חיי השכבות העמלות המועסקות בענפים היצרניים והן ל ידי הבטחת שווקים ליצוא. שוקי אסיה, אפריקה ומזרח אירופה עשויים להיות קולט מצוין לסחורות התעשייה הישראלית, אלא שלשם כך יש צורך להתקשר עם מדינות היבשות הנ"ל בהסכמי מסחר הדדיים. ברור כי נצטרך להעביר חלק ניכר מקניותינו בחו"ל לאותן ארצות שאליהן נרצה לייצא.

מן הראוי להדגיש כי עקרונית ניתן להרחיב באורח ניכר את היקף הייצור של התעשייה הישראלית הקיימת ללא השקעות נוספות. הכוונה היא להפעלת המפעלים והמכונות בכושרם המלא במשך כל היממה.

ז) מדינת ישראל תקבל בתודה כל הצעת סיוע חוץ לכלכלתה אך בתנאי מפורש: ריבונותה המוחלטת של המדינה תחול על הכוונת אמצעי הסיוע. ישראל תדחה כל סיוע שיש עמו הצגת תנאים במישורי הכלכלה או המדיניות, או דרישת פיקוח על דרכי השימוש בסיוע. הדבר היחיד שישראל חייבת בו הוא – החזרת המלווים בתנאים אשר ייקבעו בהסכמים. בתנאים הבינלאומיים הקיימים, כאשר קיימת מעין תחרות בין הגושים העולמיים על הגשת סיוע כלכלי, מדיניות כזו לא זו בלבד שהיא בריאה, אלא שהיא גם ריאלית מאוד.

ח) אין צורך להרחיב את הדיבור על הקשר ההדוק הקיים בין הסדר שלום עם הארצות השכנות לבין הבראת המשק. הסדר כזה לא רק שישחרר אמצעים גדולים בתקציבי המדינה לפיתוח והרחבת שירותים חיוניים, אלא אף יפתח בפני הכלכלה הישראלית אפיקי סחר הדדי רחב-ממדים עם הארצות השכנות, מה שעשוי להיות ברכה לשני הצדדים.

ט) המדינה תתערב בפועל ובאורח נמרץ בתהליכי התיווך – במערכת העברת המוצר מן השדה או מן הסדנא אל הצרכן. התערבותה חייבת לגרום להקטנת שער הרווח בשירותים אלה ולייעולם, כך שתוספת המחיר אשר הצרכן משלם על המוצר עם צאתו מן המשק החקלאי או ממפעל החרושת, בעבור התיווך, תוקטן באורח ניכר. מהקטנה זו צריכים להנות באורח שווה הן היצרן והן הצרכן. כן חייבת המדינה לדאוג כי יקטנו רווחי הבנקאות, יופחת שער הריבית (בפרט למשק החקלאי), וכי צבירת הרווחים האגדית בבנקאות הישראלית לא תבוזבז על הגדלת דיווידנדות, ניפוח קרנות סודיות ותחרות פרועה בין ההסתעפויות הבנקאיות על חסכונותיו של האזרח העמל – אלא תופנה להשקעות פרודוקטיביות במשק, גם אם לא תשאנה רווח אגדי כבר החל מן השנה הראשונה.

*   *   *

המולדת צמאה לתמורה מרעננת דחופה בהרבה תחומים. הדרכים שהצבענו עליהן, לתיקון המצב וקידום עמנו לעתיד טוב יותר, אינן חורגות במהותן מתחום של רפורמות, אם גם עמוקות, במסגרת המשטר הרכושני הקיים כיום בישראל. ממילא צצה ועולה השאלה: מי מסוגל בישראל של היום ליטול על עצמו את התפקיד להיאבק בהצלחה על התמורות הנ"ל? האם תהא מסוגלת לכך תנועה שמטרותיה היסודיות מוגבלות לתחום האינטרסים של חוגי הבורגנות הישראלית המעוניינים בשינויים בכיוון שהוצע כאן? בהסתמך על ניתוח המציאות הישראלית וכן בהתחשב בניסיונות חברתיים של ארצות אחרות, סבורים אנו, כי למען התמורות הדחופות הללו יוכל להיאבק בהצלחה רק גוף אשר מסכת הרפורמות הזו תהווה בשבילו חלק מתוכנית מאבק ארוכת טווח – למען כינון משטר סוציאליסטי במדינת ישראל.