על הרקע האפור של סמרטוטי-העיתונים המופיעים בישראל, מתבלט לחיוב – ברעננותו ובאומץ ליבו – הדו-שבועון "אתגר". דו-שבועון זה פרסם בגיליונו מ-25 בינואר השנה (1962) מאמר מפרי עטו של עמוס קינן. לדעתנו נודעת למאמר זה חשיבות, ומאחר שיש לתוכנו קשר לעצם הופעתו של "מצפן", הננו מעתיקים אותו כאן במלואו.
בקובה צמחה במטעי קני הסוכר תנועה מהפכנית. מהפכת האיכרים הצליחה, ובתוקף ההיגיון החוקי של המציאות היא נעשית מהפכה חברתית. פועלי קובה נטלו את הלפיד מידי האיכרים וממשיכים לרוץ איתו. פידל קסטרו משליט בארצו את הסוציאליזם.
במאלי, גיניאה, גאנה, הודו, מצרים, יש אינטליגנציה שמאלית שאינה מסתפקת במהפכה הלאומית – שחרור מעול הקולוניאליזם – וחותרת מתחת ליסודות המשטרים החדשים, הבורגניים למחצה, לשליש או לרביע. הלחץ מלמטה חזק. בתי-הסוהר מתמלאים בנוער טוב. אך התוצאה הסופית היא בלתי נמנעת: מי שלא יסתגל לצורה זאת או אחרת של סוציאליזם, יצטרך לפנות את מקומו על הבמה. הראשון שהבין זאת היה עבד אל-נאצר.
באלג'יריה מנהל הפל"ן את מלחמתו בקולוניאליזם זו השנה השמינית. הקומוניסטים, שמחשבתם התאבנה מזה 40 שנה, לא נתנו את ידם למאבק בתחילתו – הם נגד "מלחמה טרוריסטית" – ועל כך הם נותנים את הדין: עצמאות אלג'יריה הולכת וקמה בלעדיהם. הם מבחוץ.
מפני שהם מבחוץ, קם שמאל אלג'יראי בלתי תלוי, המנהל את המלחמה. אילו היה הקולוניאליזם הצרפתי מתנהג בתבונה בריטית, היתה כיום באלג'יריה ממשלה עצמאית, ימנית. אולם הקולוניאליזם הצרפתי לא נהג בתבונה, ולא מסר את העצמאות לגוף שיהיה מוכן להסתפק במועט, ולתת הרבה. המלחמה הממושכת העלתה לשלטון, בתוך המסגרת הלוחמת, את הקבוצה הסבורה שאין שחרור לאומי ללא שחרור חברתי. "המהפכה האלג'ירית", סיסמה שנוסחה בידי הוגה הדעות פרנץ פאנון, יליד מרטיניק שמת לא מכבר, הפכה לסיסמת המאבק של הפל"ן – במקום סיסמת "השחרור הלאומי".
בבוא היום, כאשר תקום אלג'יריה עצמאית, היא תהיה שמאלית.
ללא תלות במוסקבה.
* * *
במרחביה אשר בעמק יזרעאל, בבית הדפוס הנאה והמשוכלל של "ספריית פועלים", מדפיסים מדי שנה את כתבי מארכס, אנגלס, לנין. על נייר טוב, בצירוף הרבה הערות ומראי-מקומות. בכריכת בד נאה. הספרים הטובים והנחמדים הללו מתחלקים למנויים, נמכרים בבתי המסחר לספרים, ומקשטים את קירותיהם של הפרולטרים הישראלים בעלי ההכרה שחוץ מהכבלים, אין להם מה להפסיד.
מי בכל רחבי אפריקה ואסיה יודע שבארץ יש שמאל? למי אכפת אם מישהו בארץ מדפיס את מארכס? ומי אשם בעובדה שלמרות מסורת שמאלית ותיקה, למרות "רוב פועלי" ו"הגמוניה פועלית" בארץ, מתקבלת כלפי חוץ תמונה של מדינה מונוליתית, ימנית- ריאקציונית?
* * *
ההיסטוריונים יצטרכו לתת את הדעת על הבעיה: מדוע פרצו המהפכות הקומוניסטיות אך ורק בארצות הנחשלות, ולא בארצות אירופה המפותחות, כפי שחזו מארכס ולנין? מדוע ברוסיה ולא בגרמניה, בקובה ולא בצרפת, בסין ולא באנגליה? ומדוע עושה הלאומן עבד אל-נאצר מה שלא עושה השמאלן יערי?
האם נכונה הדעה ש"לפרולטריון אין מה להפסיד חוץ מהכבלים"?
האם אין מעמד הפועלים בארצות המערב, כולל ישראל, משתוקק בכל לבו שהמהפכה לא תפרוץ, שיתקיים גן העדן הקפיטליסטי, בצירוף תנאים של קידמה סוציאלית?
העובדה היא: בכל ארצות המערב, כולל ישראל, יש תנועה סוציאליסטית ותיקה ובעלת מסורת. אך אף אחת מהן אינה מתכוונת ברצינות לקחת את השלטון לידיה ולהנהיג משטר סוציאליסטי. וללא מטרה זו, איזו הצדקה יש לקיים מפלגות פועלים? רק אחת – לעכב את המהפכה. לעכב הקמתו של כל כוח חדש, המוכן להתחיל מן ההתחלה. אי אפשר להביא את האמונה באל אחד לאלה הטוענים שכבר מזמן הם מאמינים באל אחד.
* * *
תנועת הפועלים הישראלית אינה דומה לשום תנועת פועלים בעולם, כשם שהעם היושב בציון אינו דומה לשום עם בעולם.
היא נולדה באירופה המזרחית והגיעה בגופה ורוחה, בספינות של חלוצים, אל ארץ לא נודעת.
היה זה הפתרון, משוטט על פני שבעת ימים, שחתר אל הבעיה.
הפתרון היה מגובש עד לפרטי הפרטים – בוועידות רעיוניות בערי פולין הקטנות – אך על הבעיה לא ידעו דבר.
מי מאלה שיסדו את תנועת הפועלים הישראלית ידע משהו בכלל על ארץ-ישראל? כמה תושבים יש בה, מה ההיסטוריה שלה, ממה חיים תושביה, על מה הם חולמים?
מי מהם היה מוכן, לאור מגע של עשרות שנים עם הארץ, להתאים את הפתרון לבעיה, ולא להיפך?
מי מאנשי תנועת הפועלים הארץ-ישראלית בכלל ידע שאנו חיים כקולוניה, שהשלטון בארץ הוא זר ונצלני, ושלכן יש להילחם בו?
כמו תמיד, כמו בכל מקום, באה היוזמה למלחמה האנטי-אימפריאליסטית לא מחוגי השמאל, אלא דווקא מהחוגים הלאומניים. כאשר אנשי לח"י פוצצו את מרכזי הכוח הבריטי בארץ, יצאו נגדם כולם – החל מהפק"פ (המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית של אותם הימים) דרך "השומר הצעיר", "אחדות העבודה" ועד מפא"י. הפק"פ אמנם הודתה שיש לראות באימפריאליזם משום אויב, אך, כמו באלג'יריה, העדיפה להילחם בו בכרוזים וסיסמאות וגינתה את "המלחמה הטרוריסטית".
מפלגות השמאל הציוני אפילו לא הגיעו להכרה האידיאולוגית שהאימפריאליזם הנו אויב השחרור הלאומי והמעמדי. הן לא הגיעו להכרה זו עד היום.
לא שיחק המזל לתנועת השחרור הארץ-ישראלית. הבריטים הפיקחים עזבו מהר, ולא הניחו לגוף הלוחם, שלחם מתוך אינסטינקט בריא, להגיע לכלל גיבוש אידיאולוגי. כך קרה שהמדינה נפלה כפרי בשל בידי אלה שאפילו לא התכוננו אליה.
אפילו לא היתה זו "המהפכה האוכלת את בניה". היתה זו בפשטות מהפכת-הנגד. היא ניצחה, הצליחה, ושולטת עד היום בעזרת תנועת הפועלים הציונית.
אין בכל העולם הגדול אפילו פתי אחד המסוגל להאמין שהתקשרות בלעדית עם המערב מתיישבת עם הכרה שמאלית. כל בקשות השמאל הישראלי להתקבל לחיק "כוחות המחר" הושבו ריקם. כוחות המחר מתנגדים למבצע סיני. וכוחות המחר יודעים שביום שיחדל זרם ההון מאמריקה, תאבדנה המפלגות הקיבוציות את כוחן.
היתה פעם בארץ קבוצה קטנה שמאלית, "פועלי ציון". אנשיה הבינו שהדרן למהפכה אינה עוברת דרך הקיבוץ, ושאפו להתבסס על מה שהם קראו "הפרולטריון העירוני". אולם הפרולטריון העירוני של תל אביב, לונדון, אוסלו, שטוקהולם ובריסל, יש לו כנראה מה לאבד. טוב לו בכבלי הזהב שלו.
גם "פועלי ציון" לא הבינו שהמלחמה לשחרור לאומי יכולה להיות המנוף הגדול למהפכה חברתית. הם לא נתנו את ידם למלחמה, ועברו מן העולם.
יצחק שדה, איש בעל מחשבה עמוקה, הבין. הוא סולק מהבמה הציבורית בסיועם היעיל והמקיאבליסטי של חניכיו. אפילו לא כדאי להזכיר שמות – חניכים אלה הפכו לנשכחים עוד בחייהם. שכר עמלם, על שטרחו ועזרו בפיזור המסגרת הלוחמת שהחלה להיות גם מסגרת אידיאולוגית דינאמית ומהפכנית, היה הכבוד המפוקפק לא להיזרק אל מחוץ לגדר. ולבוא, אם אפשר, לקבר ישראל.
* * *
העולם של 1962 הוא עולם סוער. שני הגושים נערכים לקרב ענק. בתוך הגושים מנסה מי שמנסה להציל מה שניתן להציל. גורמים חדשים צצים ועולים על פני השטח – הגורם הבלתי ידוע, שני שלישי האנושות.
במקום שלא היה שמאל, נוצר השמאל הטרי יחד עם המאבק הלאומי. במקום שיש שמאל ותיק, יש תסיסה. אפילו בברית המועצות יש ביקורת, חתירה להערכה מחודשת של כל המושגים.
על המפה הענקית הזאת של התרוצצות מחשבתית וחתירה לפתרון בעיות האנושות, ישראל אינה קיימת. אין בארץ מפלגה שמאלית, ארגון שמאלי, גוף שמאלי, קבוצה קטנה שמאלית. אפס.
כל עוד הסכסוך בינינו ובין ארצות ערב הוא סכסוך לאומי בלבד, אין סכנה לקיומה של מדינת ישראל. העליונות הצבאית עדיין על צידנו.
אולם ביום שיתגבשו בכל מדינות-ערב משטרים סוציאליסטיים עצמאיים, ורק ישראל תמשיך להיות אי חברתי מפגר – – –
מי יציל את ישראל ביום ההוא?