קוראי "קול העם" מיום 5.10.62 ודאי דפדפו מתוך סקרנות בגיליון העיתון. הם קיוו למצוא תגובה לסערה זוטא שהתחוללה בעיתונים במשך השבוע החולף, עקב ההודעה על הוצאת ארבעה חברים ממק"י. אכן, סקרנותם באה על סיפוקה. מאמר ארוך ומנומק של מ. סנה, אשר נוסח בצורה כללית, אולם לא הותיר מקום לספק במה דברים אמורים. חלק גדול מהקוראים עבר ברפרוף על חלקו הראשון של המאמר. היתה זאת הקדמה פילוסופית ארוכה כתובה בסגנון כבד ו"לא מעניינת" במיוחד.
חלקו השני של המאמר מוקדש היה לוויכוח עם רוח רפאים. כלומר, ויכוח המתנהל עם מתנגד היפוטטי, אשר דבריו לא נמסרים במדויק מאחר שאין בעל המאמר מצטט מתנגד, אלא מעלה סברות מהרהורי לבו; כגון: "כאשר יחיד אחד או שני יחידים מבקשים, למשל" (למשל!) או: "כלום יתכן שמפלגה קומוניסטית תתיר בתוכה להפיץ ארס אנטי סובייטי כאמור" (מי אומר?). אין זה מענייני להתווכח עם חלקו זה של המאמר, מאחר ואין בו שום דבר מוחשי (פרט לציטטות מאת לנין ולהיעדר ציטטות מאת סטאלין!).
רצוני להגיב דווקא על חלקו הראשון של המאמר הנראה שיגרתי.
"אובייקטיביזם"
"המפלגה הקומוניסטית המשתיתה את כל ההלכה והמעשה שלה על החוקים האובייקטיביים של ההתפתחות החברתית, היא עצמה אינה אלא תוצר החוקים האובייקטיביים הללו, פרי ההכרחיות ההיסטורית אשר בשלה בשלב מסוים של ההתפתחות החברתית". כד פותח מ. סנה את מאמרו. משפט זה קובע שתי תיזות:
א. המפלגה הקומוניסטית פועלת מתוך ידיעת החוקים האובייקטיביים (הכוונה ודאי לחוקי החברה מאחר שאין להניח שידועים להנהגת מק"י כל חוקי הטבע!).
ב. קיומה של המפלגה הקומוניסטית הוא הכרח אובייקטיבי בתקופתנו, כמו זריחת השמש או נפילת האבן כלפי כדור הארץ.
לפי התיזה הראשונה, למפלגה הקומוניסטית (או להנהגתה) ידועים כל החוקים האובייקטיביים של החברה. אין צורך להרהר הרבה על מנת להבין שזוהי שטות גמורה. שום בן-תמותה אינו יכול להגיע לידי ידיעת כל חוקי החברה מאחר שבמקרה זה, על ידי חישוב פשוט יכול היה לנבא את העתיד בדיוק רב. זוהי השקפה מכניסטית ידועה שנמצאו לה תומכים בתחום הפיזיקה במאה השבע-עשרה ומאז אבד עליה הכלח.
לפי התיזה השנייה המפלגה הקומוניסטית היא הכרח אובייקטיבי. מה הכוונה? כאן מרובה הסתום על המפורש. אם הכוונה היא, שעצם קיומה של מפלגה קומוניסטית מצביע על ההכרחיות האובייקטיבית שלה, הרי שזוהי קביעה פשוטה שכל תופעה היא פרי ההתפתחות האובייקטיבית. נראה לי שהכוונה היא קצת אחרת, דהיינו, המפלגות הקומוניסטיות בצורתן הנוכחית, הן הכרח אובייקטיבי. פירוש הדבר הוא, ניסיון לשמור על הקיים כנגד התפתחויות אפשריות. כי הרי אליבא דסנה "עם התמורות שהתחוללו בחברה הקפיטליסטית מזה ובתנועת הפועלים מזה, עבר הארגון הפוליטי של הפרולטריון גלגולים שונים" וגם על המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות – "חלו בה כמובן תמורות רבות שהתחייבו ממהלך ההתפתחות החברתית". אין מנוס מהמסקנה ש"תיזות" אלה אינן אלא ניסיון לקדש את הקיים על ידי "אובייקטיביזציה" כשם שהבורגנות מקדשת את הקניין הפרטי כ"חוק טבע". המסקנות הפוליטיות מהנחות אלה הן:
א. אין מה לשנות ומה לחדש במבנה הארגוני והפוליטי של מק"י.
ב. כל ניסיון לחדש או לשנות נידון מראש לכישלון מאחר שהמבנה הקיים הכרח הוא שיתקיים.
ג. כל החפץ בסוציאליזם חייב להשתייך למפלגה קומוניסטית מאחר ורק היא מוסמכת ויכולה להביא את המהפכה.
ואמנם ממהר סנה להגיע למסקנות אלה, ואם העובדות סותרות מסקנות אלה (כמו בקובה, שם בוצעה המהפכה לא על ידי מפלגה קומוניסטית וכל ניסיון אד הוק להפוך את המפלגה הקומוניסטית הקובנית משותף לבניית הסוציאליזם למחולל המהפכה הוא מגוחך) – אבוי לעובדות.
תיזות אלה הן התגלמות של דוגמטיזם בשטח התיאוריה. נתינת תוקף אובייקטיבי כולל לדרך פעולה של ארגון מסוים (על ידי הנהגת הארגון) אינה שונה במהותה מתורת הכנסייה הקתולית בדבר שליחותה האלוהית עלי אדמות. בשני המקרים אין מקום לוויכוח. בשני המקרים יש הצדקה מראש לכל הפעולות. בשני המקרים נדרש החבר (אם בכנסייה או במק"י) לקבל את קו ההנהגה כהתגלות השכינה עלי אדמות. מיותר להדגיש עד כמה רחוקות השקפות אלה ממרכס (מרכסיזם) ולנין (לניניזם) ומתאימות להשקפתו של סטאלין (סטאליניזם). נסתפק כאן בציטטה אחת מתוך עיתונו של מ. סנה על מנת להדגיש את "קשרי המשפחה" של השקפות אלה עם אלה של סטאלין. "קול העם" מפרסם סידרת מאמרים מאת תיאורטיקן של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, רוז'ה גארודי. הלה מתאר כך את דרך מחשבתו של סטאלין (ציטטה מתוך "בעיות הפילוסופיה" מינואר 1962):
"הדברים תוארו באופן כזה שאפשר היה לחשוב, כי ניתן בדרך של דדוקציה פשוטה ובעזרת עקרונותיו הכלליים של המאטריאליזם הדיאלקטי וההיסטורי לגלות את הפתרון לבעיות קונקרטיות הנוגעות לפראקסיס החברתי והמדיני או למדע זה או אחר. השיטה הדיאלקטית גופא הפכה בדרך זו ממכשיר מחקר למין מפתח כל פותח". וגארודי ממשיך: "לחשוב, כי ניתן בדרכו של דקארט להשתקע בתוך האמת המוחלטת ולגלות על דיי דדוקציה-בעלמא מעקרונותיו הכלליים של המאטריאליזם הדיאלקטי, את פתרונה של בעיה קונקרטית זו או אחרת פירושו להגיע לידי זלזול בניסיון (ואף לידי זיופו)".
לפי מ. סנה הדברים הם אובייקטיביים ולא נקבעים על ידי בני תמותה רגילים. זו "אינה אמצאה שרירותית של כמה הוגי דעות… אלא כורח ההתפתחות האובייקטיבית והציוויים הנובעים ממנה". לכן מה לך קורא להיות ספקן בעניין שהוא מעל לתחום פעילותו של אדם זה או אחר אלא "כורח ההתפתחות האובייקטיבית"!
"צנטרליזם דמוקרטי" – צנטרליזם ודמוקרטיה
מכל האמור לעיל ניתן היה לחשוב שמ. סנה מזלזל בגורם הסובייקטיבי בפעולת מק"י. ולא היא! הוא דווקא מבין שאפשר להיות מושפע מרעיונות זרים ויש צורך ב"חינוך רעיוני- פוליטי ועיצוב האופי המהפכני של חבריה והוא כרוך תמיד במאבק נגד נטיות וסטיות אופורטוניסטיות ימניות ושמאליות רביזיוניסטיות ודוגמאטיות וכן במאמץ למניעת שגיאות, לגילוי שגיאות ולתיקון שגיאות".
כיצד מבצעים כל זאת? למ. סנה יש תשובה לכך והוא שולף אותה מתוך המגירה: "צנטרליזם-דמוקרטי". על מנת להבין את הזיוף בתשובה הזו (לכל הבעיות!) בתנאים הנוכחיים יש צורך לנתח את המושג הזה הן מהבחינה הרעיונית והן מהבחינה ההיסטורית.
בכל ארגון של אנשים קיימים מעצם מהותו שני יסודות. א. צנטרליזם או ריכוזיות, הנובעת מעצם השתייכות האנשים לארגון, בין מרצון או מאונס. ב. דמוקרטיה, או השפעת היחידים השייכים לארגון על דרך פעולתו של הארגון כולו.
שני יסודות אלה נמצאים בסתירה דיאלקטית. בעוד אשר בארגון כמו צבא יש מידה מכרעת של צנטרליזם ודמוקרטיה מועטה ביותר (כך שניתן להזניחה כגורם) הרי בארגון הציידים המצב הפוך. הרבה מאוד דמוקרטיה ומעט מאוד צנטרליזם. טיב היחסים בין שני יסודות אלה ומשקלם ההדדי תלוי בראש ובראשונה במטרת הארגון ובתנאים שבהם הוא פועל. הצורך בפעולה מתואמת ויעילה הוא המדרבן לצנטרליזם בעוד שרצון האנשים לקבוע להם את דרכם-הם הוא הגורם לדמוקרטיה. בצבא, שעיקר ערכו ביעילות ההפעלה המרוכזת הצנטרליזם הוא הגורם המכריע בעוד אשר לדמוקרטיה תפקיד משני בלבד. לעומת זאת ארגון הציידים שעיקר מטרתו היא עצם הבילוי החברתי ותפקידיו הביצועיים קטנים ביחס, הוא דמוקרטי ביותר וכופה מעט מאוד על חבריו. אין הוא דורש מהם מדים או אחדות רעיונית ומסתפק בדרך כלל בסמל הארגון על דש הבגד.
עד כאן ראינו את היחסים בין צנטרליזם ודמוקרטיה ביחסם הקבוע לתנאים ולצרכים האובייקטיביים. מכיון שהכל משתנה בעולמנו משתנים גם התנאים האובייקטיביים ובעקבותיהם משתנה היחס בין דמוקרטיה וצנטרליזם. ברור שקיים פיגור, בדרך כלל, בין התנאים החיצוניים והמצב האמיתי בתוך הארגון. התאמת המצב הפנימי לתנאים החיצוניים נעשית בדרך הדיאלקטית של מאבק בין הכוחות הנמצאים בסתירה ושינוי היחס ביניהם. אפילו בצבא ידוע הדבר שקיים מאבק מתמיד בין שני ניגודים אלה והסתירה ביניהם מתיישבת כל פעם בצורה אחרת, אם על ידי "החמרת" המשמעת או על ידי "הסברה ושכנוע".
אשר למפלגות קומוניסטיות אין צורך להרבות בדוגמאות היסטוריות המוכיחות התפתחות דיאלקטית זו. המונח "תקופת פולחן האישיות" מראה על הגברת הצנטרליזם סביב אישיות אחת בתקופה מסוימת וירידת הגורם הדמוקרטי. והרי גם בתקופה זו השתמשו במונח צנטרליזם דמוקרטי ובניסוח התקנוני הנובע ממנו. "חזרה לנורמות הלניניות בחיים המפלגתיים" אינה דבר אחר מאשר חיזוק הדמוקרטיה לעומת הצנטרליזם בימי סטאלין. וכלום התקנות החדשות שנתקבלו בוועידה ה-22 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות אינן מוסיפות משקל חדש לדמוקרטיה לעומת הצנטרליזם, דבר שלא היה בו צורך בתקופה הפרה-סטאליניסטית? כל ניסיון להשתמש במונח "צנטרליזם דמוקרטי" כפתרון מכני לבעיות ולא לראות את המושג באור הדיאלקטי הוא זיוף של המרכסיזם. אין ה"צנטרליזם הדמוקרטי" פטנט מכני הפותר את הבעיות האידיאולוגיות והמעשיות של מפלגה קומוניסטית. זהו עקרון כללי שיש לבחון אותו לאור המציאות המשתנה. במקרה זה שוב אנו רואים כיצד נהפכים עקרונות מדעיים כלליים (נכונים כשלעצמם) לתורה דוגמאטית המעקרת אותם מחיוניותם. במקום הגישה הדיאלקטית – גישה מכנית. במקום חקר המציאות – הסתמכות על ציטטות.
______________
יורשי סטאלין
הוצאנו
מן המאוזוליאום אותו.
היאך איפוא מן היורשים של סטאלין
את סטאלין להוציא?!
יש אשר יורשים-בדימוס, שושנים יגזומו,
ובחשאי הם בלבם יחשובו,
כי רק עד-עת-מצוא הוא זה הדימוס,
ואחרים
אפילו בפומבי את סטאלין הם יוקיעו,
אך הם-עצמם
בחשכת-ליל –
אל זמן ישן תערוג נפשם.
לא לשקוט
ציוותה עלי
המפלגה.
באוזני אולי יפטיר מי:
"שקוט-נא!" – היות שוקט
לא אוכל עוד.
כל-עוד יורשים-של-סטאלין
עלי-אדמות עוד יהלכו,
לי ייראה תמיד,
כי עוד במאוזוליאום
כבוד-ישכון לו סטאלין.
(מתוך שירו של יבגני יבטושנקו, "יורשי סטאלין", התרגום של יודעין, פורסם ב"על המשמר")