יסודו של הסכסוך הישראלי-ערבי נעוץ בעובדה כי בניגוד להחלטת האו"ם משנת 1947, המכירה בקיומם הלאומי של שני עמים בארץ-ישראל ובזכותם להגדרה עצמית – לא מומשה זכות זו לגבי העם הערבי הפלשתינאי עד עצם היום הזה.
הסכסוך הישראלי-ערבי משתקף בבעיות שונות, כגון שאלת הפליטים, שאלת הגבולות, שאלת זכויות ישראל: חופש השיט בתעלת סואץ, חיסול החרם הערבי וכו'.
אולם המכשול הגבוה ביותר העומד על דרך הסדר היחסים הישראליים-ערביים הוא: בעיית הפליטים הערביים.
ויש לומר במלוא הבהירות, כי אין לראות באופק הסדר שלום בין מדינות ערב לישראל ללא פתרונה של בעיית הפליטים הערביים.
כאשר מעם היושב על אדמתו נמנעת ההגדרה העצמית, הרי חמור הוא הדבר. משנה חומרה מקבלת הבעיה כאשר רובו של העם הפך להיות עם פליטים. במקרה זה משתלבת תביעה הומאנית של פתרון אנושי לפליטים בתביעה לאומית להגדרה עצמית.
בכל מושב עצרת האו"ם מאז שנת 1948 העסיקה בעיית הפליטים הערביים את ועדות העצרת ואת המליאה. לפני כל דיון כזה מורגשת בישראל עצבנות-מה ההולכת ומחריפה בשנים האחרונות והמעידה על בידודה הבלתי מזהיר של מדיניות ממשלת ישראל בשאלת הפליטים הערביים.
אף עתה עומדים אנו לפני דיון בבעיית הפליטים במושב ה-17 של עצרת האו"ם, וכבר הספיקה שרת החוץ למסור במסיבת עיתונאים, כי ישראל תתמיד בעמדתה הנוכחית בשאלת הפליטים. רבים האנשים בארץ שעיקרי הוויכוח באו"ם ופרטיו אינם נהירים להם, ובהימצאם בסבך התעמולה הממשלתית רואים הם בכל דיון בעצרת האו"ם בשאלת הפליטים סכנה לישראל, ובהצבעה – אקט אנטי ישראלי מובהק.
על מה דן האו"ם וכיצד הגיע הדיון בשאלת הפליטים הערביים למוסדותיו? מה עמדת ממשלת ישראל בבעיה זו, בהופעתה לפני מוסדות האו"ם?
דוברי ממשלת ישראל וסניגוריה בבעיית יחסי ישראל-ערב מציגים את הערבים כאשמים בפרוץ הסכסוך הישראלי-ערבי, ומהיותם אשמים בפרוץ הסכסוך עליהם לשאת בתוצאותיו. ומכאן מדיניות הסטאטוס-קוו של ממשלת ישראל מאז 1948 ועד היום הזה. דעתנו היא שכל מלחמה, ותהי אשר תהי ויהא הגורם הפותח במלחמה אשר יהא, אינה מבטלת זכויות לאומיות. זה הרואה תוצאות מלחמה מסוימת כתוצאות סופיות המבטלות זכויות עמים מזמין תוקפנות נגד עצמו.
אולם נחזור לבעיית הפליטים הערביים.
כיצד נוצרה הבעיה?
בעיית הפליטים הערביים נוצרה כתוצאה ממלחמת השחרור ומניסיונם של הקולוניאליסטים הבריטיים, על ידי מדיניות ה"הפרד ומשול" בה נקטו, להטביע בדם את החלטת עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 בדבר חלוקת ארץ-ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית. הריאקציה הערבית – המשטרים המלוכניים והמושחתים (פארוק במצרים, עבדאללה בירדן, פייסל בעירק וכד'), שלא היו אלא מלכים בחסד הבריטים, חברו לתוכנית הבריטית של חיסול תוכנית החלוקה על ידי כיבושה והשמדתה של ישראל.
אם ניזכר בשלבי בריחתם של הערבים מארץ-ישראל, נראה כי ראשית לכל נוצרה בעיית הפליטים בעטיים של הבריטים, בעטיו של המנדט. הבריטים, ברצותם ליצור תוהו ובוהו, חיסלו את פעולות האדמיניסטרציה שלהם בכל חלקי הארץ וגרמו לבריחת המוני תושבים ערביים מכפריהם שנשארו ללא מזון ושירותים. (הישוב היהודי נפגע פחות מהרס האדמיניסטרציה, עקב קיומם של מוסדות מוניציפאליים מפותחים בקרבו).
גאותה של הבריחה הערבית נמשכה עם קריאתו של הוועד הערבי העליון לתושבים הערביים לעזוב את ערי הארץ ולשוב אליהן לאחר כיבושן מחדש. תעמולת זוועה זו ניצלה את מאורעות הרצח בדיר-יאסין וזכתה להצלחה.
לאחר כיבושי צה"ל גורשו מכפריהם ומבתיהם תושבים ערביים נוספים שהיוו את התוספת האחרונה למספר הגדל של הפליטים.
כאשר נתמנה הרוזן ברנדוט כמתווך מטעם האו"ם לא"י, נתקל הוא בבעיית הפליטים הערביים. הוא הראשון שמסר דו"ח מלא על בעיה זו בצירוף מסקנותיו והמלצותיו. (לא נדון באספקטים נוספים של תיווך ברנדוט, שטען כי מעצם תפקיד התיווך נובע כי חובת הנאמנות להחלטת החלוקה של האו"ם לא חלה עליו, ולכן רצה לקרוע שטחים מהחלק שהוקצה למדינת ישראל ומבחינה זו ייצג את האינטרסים של האימפריאליזם הבריטי והאמריקאי).
ברנדוט מסר בדו"ח כי חלק גדול מהפליטים הערביים הנם תינוקות, נשים ואמהות. אזרחותם היא פלשתינאית ועל כן על האו"ם לדאוג להם בתקופת גלותם.
ברנדוט חשב כי במהרה ישובו הפליטים לבתיהם ואת המועד הפסימי ביותר לחזרה קבע לשנה. באותו דו"ח הדגיש ברנדוט כי הפליטים, בשובם לביתם, זכאים להגנה מתאימה לביטחונם האישי, הקלות בתעסוקה ואפשרויות מתאימות להתפתחות ללא הפליה גזעית, דתית או סוציאלית.
בסיום קבע הרוזן ברנדוט את מצבם הטרגי של הפליטים, והתריע כי הבחירה היא בין הצלת חיי הרבה אלפי בני אדם לאלתר, או השלמה עם מותם.
בהמלצותיו הציע הרוזן ברנדוט לקבוע את "זכותם של הפליטים לשוב בהקדם האפשרי ביותר לבתיהם בשטח שבידי היהודים. החזרתם למקומותיהם, יישובם מחדש ושיקומם הכלכלי והחברתי, תשלום פיצויים מספיקים עבור רכושם של אלה שיבחרו שלא לשוב, יתנהלו בפיקוחה ובסיועה של ועדת הפיוס".
ואמנם בדו"ח המליץ המתווך על הקמת ועדת הפיוס, שלמעשה צריכה היתה לקבל מידיו את תפקידי התיווך.
דו"ח ברנדוט בצירוף דו"ח נוסף של המתווך בפועל, רלף באנץ' (לאחר הירצחו של ברנדוט), הובאו לפני ועדות העצרת. לאחר הדיון בוועדות אושרה במליאה הצעת החלטה שמספרה (III)194 מתאריך 11.12.48.
מה אומר סעיף 11 ?
סעיף 11 בהחלטה הוא הסעיף השנוי במחלוקת בין ישראל לערבים. הערבים תובעים עד היום לבצע את הוראות סעיף 11 של ההחלטה וישראל טוענת כי ביצוע ההחלטה יפגע בעצם קיומה.
מה אומר הסעיף מתוך הצעת ההחלטה?
האסיפה הכללית "מחליטה כי הפליטים הרוצים לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות כן במועד האפשרי המוקדם ביותר וכי ישולמו פיצויים עבור הרכוש של אלה שיעדיפו לא לשוב, ועבור אובדן או נזק לרכוש שבהתאם לעקרונות המשפט הבינלאומי או הצדק, על הממשלות או הרשויות הנוגעות בדבר לפצות עבורו".
בהמשך הוראות הסעיף הנ"ל נאמר כי תפקיד ביצוע ההחלטה יוטל על ועדת הפיוס שהקמתה הוצעה בסעיף אחר באותה הצעת החלטה.
רואים אנו כי החלטת העצרת נוסחה ברוח המלצותיו ומסקנותיו של הרוזן ברנדוט.
העיקרון המונח ביסודו של סעיף 11, שצוטט לעיל, הוא חופש הבחירה של הפליטים הערביים בין שיבה לבתיהם הקודמים ובין קבלת פיצויים. יש להזכיר כי על הצעת החלטה זו סמכו ידיהן רוב המדינות חברות האו"ם ובתוכן המעצמות הגדולות. לאחר שנתקבלה באו"ם הצעת ההחלטה תבעו הערבים את ביצועה והדגישו כי זה התנאי לכל אפשרות של משא ומתן על שלום.
לעומת זאת טענה ממשלת ישראל כי הנאמר בסעיף 11, בפיסקה "כי הפליטים הרוצים לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם" פירושו כי לפני כל החזרת פליטים חייב לבוא הסדר שלום פורמאלי בין ישראל למדינות הערביות.
למעשה משתמע מתשובה זו, שנמסרה מפי בן-גוריון לוועדת הפיוס, כי לאחר הסדר שלום פורמאלי תסכים ישראל להחזיר פליטים ערביים לתחומה. יחד עם זאת הוסיף בן-גוריון כי ישראל מעדיפה את יישוב הפליטים הערביים במדינות ערב שהפכו לארצות מקלט עבורם לאחר צאתם לגלות.
בעת ועידת לוזאן שאורגנה ביוזמת ועדת הפיוס בשנת 1950, הציעה ישראל לקלוט 100 אלף פליטים ערביים כחלק מפתרון בעיית הפליטים. כן הביעה ישראל את הסכמתה לשלם פיצויים לפליטים שלא יבחרו לשוב.
עמדת ממשלת ישראל
יש להדגיש שנקודת השקפתה של ישראל כבר בימים הראשונים שלאחר מלחמת השחרור, שללה למעשה מהפליטים את זכות הכרעתם הם בבעיותיהם. ישראל ראתה עצמה מוסמכת לשייכם לעמי ערב בתוכם ישבו. ואמנם טענו נציגי ישראל בהזדמנויות שונות, כי קשרי השפה, תרבות, דת וגזע, קושרים אותם אל עמי ערב וסותרים כל טענה בדבר עם פלשתינאי הרשאי להגדיר עצמו מבחינה לאומית.
טענה שנייה שהושמעה על ידי ישראל, והיום הפכה לנימוק העיקרי, היא כי הפליטים בשובם לישראל, יהוו תמיד גיס חמישי שיעזור לחסל את ישראל, כאילו ראה אי-מי בעבר אפשרות של הקמת מדינה יהודית ללא התושבים הערביים. ובאם הערבים הם אויב בכוח למדינת ישראל בכל עת, ואפילו בעת שלום שתבוא לאחר הסדר הבעיה, הרי שעצם ההכרעה על הקמת מדינה יהודית במזרח התיכון בטעות יסודה.
רק מי שרואה את יחסי ישראל והערבים כיחסי איבה תמידיים עלול לנהל מדיניות כה עיוורת בבעיה כה עדינה הנוגעת ראשית לכל לבעיית השתלבותה של ישראל באיזור זה של ארצות ועמים ערביים, עימם נצטרך לחיות לנצח.
ואמנם חל שינוי ליתר קיצוניות בעמדת ישראל. מעמדתה הקודמת שהסכימה להחזיר לישראל 100 אלף פליטים ערביים, נסוגה ממשלת ישראל לעמדה: "אף פליט אחד", והחלה מוקיעה כל תושב ישראל שתמך בשיבתם החלקית או המלאה של הפליטים לתחומי ישראל, כבעל תוכנית שטנית לחיסול של ישראל כעוכר השלום והשלווה.
בישראל רבים התושבים הנתונים להשפעת התעמולה הממשלתית בבעיית הפליטים הערביים, העומדים נבוכים נוכח העובדה כי מדינות הנחשבות אפילו בעיני שליטי ישראל כידידותיות למדינה וכתומכות בעיקרי מדיניותה בשאלות שונות, מתנכרות לישראל בבעיה כה הרת גורל כבעיית הפליטים. ועל ידי רבים וכנים נשאלת השאלה, האם טחו עיני כולם מראות את הצדק? האם רק אינטרסים חומריים הם הקובעים את יחס המדינות השונות לבעיה זו? והרי בין המדינות הגורסות כי יש לקיים את החלטת האו"ם בדבר חופש הבחירה של .הפליטים, כלולות המדינות שישראל מצידה עומדת לימינן בכל מערכה פוליטית בזירה הבינלאומית. האמת היא, כי את עמדתה העיקשת של ישראל אין איש מוכן לקבל ובעיקר המדינות חברות האו"ם שדווקא גישתן ההומאניסטית לבעיית העקורים היהודיים בשלהי מלחמת העולם השנייה השפיעה עליהן להצביע בעד תוכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית שתשמש ארץ מקלט למאות אלפי הפליטים היהודיים. ידוע שאף אז לא חסרו מציעי הצעות להעביר את הפליטים היהודיים לארצות אחרות.
מדיניותה של ישראל בשאלת הפליטים מבודדת ברחבי תבל ואינה מתקבלת על דעתו של איש. ראשי המדינה יודעים את האמת אודות בידודה של ישראל, וניווכח כי בהופיעם על בימת האו"ם אין מדינאי ישראל כה בטוחים בדיבורם כפי שעלול להתקבל הרושם מהתקפותיהם הבוטות כלפי כל התובע בישראל הכרה בזכויותיהם של הפליטים.
נחזור לטיפול האו"ם בשאלת הפליטים. האו"ם, בראותו כי אוזלת ידו בהסדר הפתרון הפוליטי של שאלת הפליטים כפי שנקבע בהחלטה (III)194, שם את הדגש על פעולות הסיוע הישיר והעקיף לפליטים הערביים. פעולות אלה בוצעו בתחילה על ידי סוכנות הסעד ולאחר מכן הועברו לסוכנות החדשה שהוקמה – סוכנות הסעד והתעסוקה.
באם נתעלם מן האספקט הלאומי שבבעיית הפליטים, הרי מתמצית בעיית הפליטים בעובדת הימצאם של מאות אלפי גברים, נשים וטף במחנות ארעיים של פליטים, בתנאי חוסר היגיינה ומחסור. רובם בטלים רוב הזמן מעבודה והנם אכולי מרירות ושנאה. סוכנות הסעד והתעסוקה ניסתה לדאוג למציאת תעסוקה עבור הפליטים, וזאת על ידי ארגון מקומות עבודה, פעולות פיתוח, חינוך מקצועי וכד'.
ברם, כל ניסיונות האו"ם להביא לידי אינטגרציה של הפליטים בארצות מקלטם, עלו בתוהו. החלטות עצרת האו"ם שנכתבו ברוח הדו"ח של מנהל סוכנות הסעד והתעסוקה, חזרו מדי שנה על נוסח אחיד שהמליץ על המשך ניסיון שילובם של הפליטים בכלכלת ארצות מקלטם, ויחד עם זאת הזכיר את זכותם המוכרת לשוב לבתיהם בבוא העת, בהתאם לעקרון חופש הבחירה. כאן יש לציין, כי במשך שנים נדמה היה כי הנה יצליחו בפעולת האינטגרציה של הפליטים בארצות ערב, ולמעשה הזכירו את עקרון חופש הבחירה רק מבחינה פורמאלית.
ישראל ראתה במהלך החדש שהתחיל בשנת 1950בערך את דרך הפתרון הרצוי לה, ולא יזמה כל צעד במשך שנים שיביא לפתרון בעיית הפליטים או להקלת מצוקתם. המעיין בדו"חות מנהלי סוכנות הסעד והתעסוקה, המוגשים מדי שנה לעצרת האו"ם, ייווכח – ואין הדבר נובע מיחס עוין לישראל כפי שמציגים זאת בארץ – כי לחץ הפליטים הוא המכריע נגד הצלחת פעולות סוכנות הסעד והתעסוקה. הפליטים רואים בכל הניסיונות להעסיקם ולשלבם בכלכלת ארצות מושבם, פעולות הבאות להשכיח ולבטל את זכותם לשוב לבתיהם. מכאן חשדנות הפליטים כלפי פעולות האו"ם ואי שיתוף הפעולה מצדם. (דו"חות סוכנות הסעד מעלים גורמים נוספים לקשיי ההשתלבות של הפליטים, אולם הנקודה שנזכרה היא המודגשת ביותר).
צל הפליטים באו"ם
בעיית הפליטים הטילה צילה על כל מושבי העצרת ולא נראה באופק כל מוצא. לכן לקח על עצמו המזכיר הכללי דאג המרשלד, לערוך סקר על בעיה זו. הוא הדגיש את האספקט הכלכלי שבבעיית הפליטים והציע להתייחס אליה כאל קליטת עובדים ומחוסרי עבודה לאחר משבר במערכות המשק. המרשלד רצה כי מדינות המזרח התיכון יכירו בפליטים כבנכס כלכלי, שיעזור בעתיד לכל מדינות האיזור לבנות את משקן ולהעלות את רמתן הכלכלית. בסיכום הדגיש המרשלד, כי שילוב הפליטים הערביים יתבצע בהתאם לעמדת עצרת האו"ם משנת 1948. לכן יכלול הפתרון, לדעתו, שילובם מחדש של הפליטים הן בישראל והן במדינות ערב בהתאם לבחירתם של הפליטים.
ב-1959 נתקבלה בעצרת החלטה להפעיל מחדש את ועדת הפיוס, שכמעט ושבקה חיים לכל חי מאז ועידות הפיוס בלוזאן ובפריס, שנכשלו כשלון חרוץ. על ועדת הפיוס הוטל מחדש התפקיד להציע דרכי פתרון לבעיית הפליטים בהתאם להחלטות הקודמות. מסתבר, שרוב המדינות החברות באו"ם הגיעו מחדש למסקנה כי פתרון סופי לבעיית הפליטים אפשרי רק על בסיס החלטות האו"ם מ-1948 המכיר בזכותם של הפליטים לבחור בין שיבה לפיצויים. כאן מתגלה לעין כל עמדתה העקרה של ממשלת ישראל בבעיה זו. ואמנם נקלעה המדיניות הישראלית למנוי סתום.
אי גילוי יוזמה בשאלה זו על ידי ישראל יביא לכך, אפילו אם בעתיד ישובו פליטים לישראל כחלק מהסדר כללי של הבעיה, שישראל עלולה להפסיד את יוקרתה, כי על אף רצונה ייעשו הדברים. במקרה כזה עלולים הדברים להראות, כי מכוח כפייתן של המעצמות הגדולות והאו"ם באו הדברים על פתרונם.
כדי להיווכח באבסורדיות של המדיניות הישראלית בשאלת הפליטים והמבוי הסתום אליו נקלעה, די להזכיר את אשר אירע בעצרת האו"ם בשנה שעברה, כלומר, במושב ה-16 של העצרת – שנת 1961.
היה זה לאחר ביקורו של בן-גוריון בארצות הברית, ושיחתו עם הנשיא קנדי. לישראל הגיעו שמועות, כי בן-גוריון הבטיח לקנדי הסדר של החזרת מספר מסוים של פליטים לישראל. כלומר, לחצו של הנשיא האמריקאי נשא פרי ואף בן-גוריון, הרגיל להתרברב בהופעותיו בשאלת הפליטים, חייב היה להיכנע לתביעות "הבוס". המעניין בפרשה היה, שבן-גוריון סירב למסור בשובו דו"ח לכנסת ולממשלה על שיחותיו עם הנשיא קנדי – עובדה המאפיינת את התגלמות הדמוקרטיה הבן-גוריונית.
כאשר הגיעו לישראל השמועות בדבר הבטחות בן-גוריון לקנדי, תבעה סיעת "חירות" דיון בכנסת בשאלת הפליטים, למען הנחות את משלחת ישראל באו"ם לקראת הדיון בפרשה זו במוסד הבינלאומי. סיעת "חירות" הציגה את ההסכמה להחזרת פליטים, ולו מספר מסוים ביותר, כסכנה לביטחון שאין לה שיעור. בן-גוריון לא רצה להפסיד את הסוס הביטחוניסטי וענה תשובה מנומקת לטענת סיעת "חירות", בה סתר את טענתה כי הסכים להחזרת פליטים, חזר על עמדותיו הקודמות, כי זכות הפליטים לשוב לישראל בטלה ומבוטלת, וקרא ליישבם במדינות ערב.
סעיף 11 של בן-גוריון
אולם, עיקר יחסו של בן-גוריון לזכויותיהם של הפליטים הערביים, בוטא בסעיף 11 של החלטת האו"ם משנת 1948 – הסעי, התובע את עקרון חופש הבחירה לפליטים הערביים בין שיבה לפיצויים. בן-גוריון כינה הצעה זו כהצעת "תככים", ואלה דבריו: "ישראל דוחה בכל תוקף את הצעת התככים על חופש הבחירה של הפליטים, באשר היא משוכנעת שהצעה זו מכוונת ועשויה להרוס את ישראל. בעיית הפליטים יש לה רק פתרון מעשי והוגן אחד: התיישבותם בקרב בני עמם בארצות השופעות אדמה טובה ושיש בהן צורך בכוח אדם נוסף".
הכנסת קיבלה ברוב קולות הצעת החלטה של סיעת מפא"י המאשרת את דברי בן-גוריון כהנחיה למשלחת ישראל באו"ם.
ובכן, צריך היה להתקבל על הדעת כי בעצרת האו"ם תופיע משלחת ישראל בעמדה שהותוותה על ידי רוב הכנסת ועל ידי ראש הממשלה, ולא היא. במושב העצרת הצביעה משלחת ישראל בעד הצעת ההחלטה האמריקאית שהזכירה את סעיף 11 בהחלטה (III)194 ואמרה בפירוש, כי זכותם של הפליטים לבחור בין שיבה לפיצויים.
שימו אל לב: משלחת ישראל באו"ם הצביעה בעד "הצעת תככים" המכוונת להרוס את ישראל לפי דבריו של ראש הממשלה.
כיצד קרה הדבר? וכיצד הגיעה המשלחת באו"ם להצבעה "אנטי ישראלית" כה חריפה? ובכן, עמדת ממשלת ישראל גרמה לבידודה בין העמים ולא היתה כל ברירה בפני הממשלה, אלא לנקוט בתכסיס ולהורות למשלחת באו"ם להצביע בעד הצעת החלטה שלדעת הממשלה עוינת את ישראל.
וכי ישנה עובדה בולטת יותר המוקיעה את דרכה של המדיניות הישראלית בשאלה כה הרת גורל למדינת ישראל? מתברר שבאו"ם ובין המדינות אי אפשר להופיע בעמדות כה עיקשות וכה בלתי ריאליסטיות כעמדת ממשלת ישראל.
ולסיכום: אין לראות כל סיכוי להסדר של שלום במזרח התיכון, כל עוד לא תיפתר בעיית הפליטים הערביים. בעיית הפליטים יכולה להיפתר רק על בסיס הכרה בזכויותיהם הלאומיות. הבסיס החוקי לכך הוא החלטת עצרת האו"ם בדבר חופש הבחירה של הפליטים. פתרון בעיית הפליטים יפתח את הדרך לשלום במזרח התיכון, לפיתוח האיזור וליציאתה של ישראל למרחב – תרתי משמע. אז יופנה חלק גדול מתקציבי הביטחון העצומים לפיתוח הארץ, וישראל תופיע במזרח התיכון כגורם מתקדם ומקדם, שווה זכויות וחובות.