המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה הכניסה את האנושות כולה לתקופה חדשה, תקופה בה עוברות מדינות, בזו אחר זו, מן הקפיטליזם לסוציאליזם. שום אדם חושב, ויהא זה המתנגד הנמרץ ביותר של הסוציאליזם, אינו יכול להתעלם ממשמעותה ההיסטורית של מהפכה זו. אולם מהפכת אוקטובר אינה נושא להיסטוריונים או למעריצים בלבד. בהיותה אם המהפכות הסוציאליסטיות יש לה משמעות מדינית אקטואלית, בעיקר לגבי מהפכנים.
בהיותה המהפכה הראשונה מסוגה, נדרשו מחולליה לתת תשובות לבעיות רבות ושונות, שצפו ועלו לראשונה בשנת 1917. למהפכות הסוציאליסטיות שבאו בעקבותיה היו בעיות דומות רבות, אך מחולליהן יכלו תמיד לדפדף ולעיין בתולדות מהפכת אוקטובר ולהיעזר בלקח הפוליטי שלה. אין ספק שכל מהפכן רציני, מאז 1917, חקר בעיון את תולדות מהפכת אוקטובר, את הבעיות שנתעוררו בה, את שיקולי הבולשביקים, מסקנותיהם, וכו', וזאת לא על מנת לפאר, לשבח, לרומם ולקלס אקט היסטורי חשוב, אלא על מנת ללמוד מן המהפכנים שהצליחו במעשיהם את "סודות ההצלחה".
קל להבין איזו חשיבות עצומה יש לתיאור עובדתי מדויק, מפורט ומלא על מהפכת אוקטובר עבור כל הפעילות המהפכנית בתקופתנו, ואיזה נזק עצום גרמו, וגורמים עד היום הזה, כל ההשמטות, ההעלמות, הטשטושים וחצאי האמיתות, המצויים לרוב בספרי ההיסטוריה של מהפכה זו. סילופים ועיוותים אלה עיכבו את התהליך ההיסטורי של המהפכה הסוציאליסטית ברחבי העולם, הטעו מהפכנים רבים, גרמו נזקים חמורים ואף כישלונות למהפכות, והשפיעו לא מעט על מהלך ההיסטוריה בתקופתנו.
הגיוני להניח שאויבי המהפכה יסלפו את תולדותיה, על כן אין בכך כדי לגרום נזק; שכן כל מהפכן מתייחס מראש בהסתייגות מסוימת לתיאור המהפכה מפי אויביה. מאידך, רוחש כל מהפכן אמון למהפכנים עצמם, על כן חמור כל כך הנזק אשר נגרם על ידי סילופים שמקורם במחנה המהפכה עצמו.
שוב אין זה סוד כי הספר אשר שימש ברוב המפלגות הקומוניסטיות כספר הלימוד העיקרי על תולדות מהפכת אוקטובר, – "ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית של בריה"מ" (בולשביקים) – הידוע גם בכינוי "הקורס הקצר", משמיט, מעלים ומטשטש שאלות שונות בתיאור המהפכה. בוועידה ה-20 של מקב"מ (המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות) אמר בעניין זה מיקויאן:
"את המרכסיזם לניניזם לומדים אצלנו, כרגיל, רק על פי הקורס הקצר של תולדות המפלגה, זה כמובן לא נכון". "לו ההיסטוריונים שלנו היו מתחילים לחקור ממש, באופן מעמיק, את העובדות והמאורעות בתולדות מפלגתנו במשך התקופה הסובייטית, ואף אלו המוארים ב'קורס הקצר', לו היו מחטטים היטב היטב בארכיונים, במסמכים היסטוריים, ולא רק באוספי עיתונים, אזי היו מצליחים עתה להאיר יותר טוב, מעמדות הלניניזם, עובדות ומאורעות רבים עליהם מרצה 'הקורס הקצר'" ("הוועידה ה-20 של מקב"מ", חוברת בהוצאת הוועד המרכזי של מק"י, עמ' 89).
דברים חריפים מאלה נאמרו על ידי ל. איליצ'וב, מזכיר הוועד המרכזי של מקב"מ, בהתייעצות הכל סובייטית על שאלות העבודה האידיאולוגית, שנערכה אחרי הוועידה ה-22:
"בתחום המדע על ההיסטוריה של המפלגה נגרמו התוצאות הקשות ביותר על ידי הסובייקטיביזם של סטאלין בהערכת המאורעות ההיסטוריים, על ידי סילופי עובדות למען העלאת קרן אישיותו שלו, על ידי הפחתת תפקידו של לנין בתולדות מפלגתנו, ובעיקר על ידי חוסר הערכה מספקת של תפקיד המפלגה והמוני העם בהתפתחות החברה. את המדע של תולדות המפלגה היו מעבדים מחדש בכל הדרכים וכל זה אך ורק בכדי להציג את סטאלין כ'מי שאינו יכול לטעות' ולהוציא מכלל חשבון כל מחשבה על אפשרויות של טעויות תיאורטיות ופוליטיות מצידו, על אף העובדה כי מצויות כידוע שגיאות לא מעטות כאלו" ("פרבדה", תורגם ב"קול העם" וכן ב"זו הדרך", מרץ 62, עמ' 41).
מה סולף?
דברים חריפים אלה מעלים כמה שאלות: מה הם בדיוק הדברים שסולפו, מדוע דווקא אלה ולא אחרים? מהו הסילוף ומהי האמת שסולפה?
היות ודנים אנו במהפכת אוקטובר, ניטול מתוך שפע הבעיות שהעלתה את בעיית המעבר מן המהפכה הבורגנית דמוקרטית למהפכה הסוציאליסטית.
לשאלה זו חשיבות היסטורית, שכן היא עוררה מחלוקת חריפה בין לנין לבין חבריו בהנהגת הבולשביקים; היא טושטשה ב"קורס הקצר" וגם בספר ההיסטוריה החדש שיצא אחרי הוועידה ה-20; והיא עודנה אקטואלית. הדעות בשאלה זו נחלקו בקרב המהפכנים לא רק ברוסיה ב-1917, אלא גם בסין בשנת 1926, בעיראק ב-1958, בקובה ב-1959, ובאלג'יריה ב-1962. זאת היא למעשה הבעיה הראשית הניצבת בפני מהפכנים הפועלים בארצות בלתי מפותחות (באסיה, אפריקה, דרום אמריקה, וכו').
בפברואר 1917 מוגר ברוסיה שלטון הצאר ובמקומו קמו ממשלה זמנית, רפת אונים, בהנהגת הבורגנות מחד, ומועצות צירי חיילים, פועלים ואיכרים, שבידיהן היה הכוח, אשר הונהגו על ידי מפלגות המנשביקים והסוציאל-רבולוציונרים.
לנין היה בגלות בשווייץ. הנהגת הבולשביקים נאלצה לקבוע עמדה ביחס למצב החדש שנוצר. הבולשביקים יצאו זה עתה מן המחתרת בה פעלו מאז היווסד מפלגתם. כל פעולות המפלגה, עיתוניה ואסיפותיה הפכו לגלויות וחוקיות. השאלות הפוליטיות שעמדו בפניהם היו: מה צריך להיות היחס לממשלה החדשה, האם יש להיאבק נגדה עד להפלתה? איך להתייחס למפלגות הפועלים האחרות, כמו מפלגת המנשביקים שאף היא פעלה להפלת הצאריזם, האם יש לשאוף להתקרבות אליה או להיבדלות מעליה? השאלה ההיסטורית היתה: האם להתכונן לתקופה שלמה של שלטון בורגני דמוקרטי, בה ימלאו הבולשביקים תפקיד של מפלגת אופוזיציה המגינה על זכויות הפרולטריון, או שמא לשאוף למהפכה סוציאליסטית לאלתר, לדחוף את המהפכה הנישאת על גל ההתלהבות המהפכנית של ההמונים מן השלב הבורגני דמוקרטי אל השלב הסוציאליסטי?
אלה היו הבעיות, והדרך בה נפתרו קבעה לא רק את גורל רוסיה, אלא במידה לא מעטה את גורל כל תקופתנו, את גורלם האישי של מיליוני בני אדם.
תהא זו טעות לומר כי הדברים לא יכלו להתרחש אחרת מכפי שהתרחשו למעשה. נכון יהיה לומר כי ההיסטוריה מכתיבה את התנאים לפעילות פוליטית, באמצעות הישגי המדע, הטכניקה, התרבות והכלכלה שהורישו הדורות הקודמים וכן מכלול התנאים המדיניים והחברתיים, אולם בידי המדינאי אפשרות לא מעטה לעצב את אופי תקופתו.
לא תהיה זו גוזמה לומר, כי פעילותו הנמרצת של לנין ורעיונותיו, קבעו במידה לא קטנה את מהלך המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה. חלק חשוב בכך היוו רעיונותיו בדבר האפשרות לעבור מן המהפכה הבורגנית למהפכה הסוציאליסטית.
מה היתה עמדת הבולשביקים ברוסיה ביחס לבעיות שניצבו בפניהם, בטרם חזר לנין מגלותו?
הקורס הקצר כותב בעניין זה: "קמינייב וכמה מעובדי הארגון המוסקבאי, כגון ריקוב, בובנוב, נוגין, תפסו עמדה מנשביסטית למחצה של תמיכה על תנאי בממשלה הזמנית ובמדיניות ה'מגינים'. סטאלין שזה עתה חזר מהגירוש, מולוטוב ואחרים, הגנו יחד עם רוב המפלגה על קו המדיניות של אי אמון לממשלה הזמנית, יצאו נגד מדיניות ה'מגינים' של תמיכה במלחמה האימפריאליסטית וקראו למאבק פעיל על השלום, למאבק נגד המלחמה האימפריאליסטית. חלק של עובדי המפלגה היסס וגילה את נחשלותו הפוליטית שבאה כתוצאה של שנים רבות של גירוש או מאסר. הורגש היעדרו של מנהיג המפלגה – לנין" ("קורס קצר", עברית, עמ' 162).
זוהי דוגמה קלאסית לטשטוש בעיות. הבעיה המכרעת של המעבר מן השלב הבורגני דמוקרטי לשלב הסוציאליסטי של המהפכה, אינה נזכרת כאן כלל.
הספר החדש אודות ההיסטוריה של מקב"מ, שחובר אחרי הוועידה ה-20, כותב:"מצוידת בתיאוריה של לנין אודות המהפכה הסוציאליסטית, נרתמה המפלגה לביצור הניצחון שהושג בימי פברואר ולהרחבת המהפכה. היא התנגדה למתן אמון לממשלה הזמנית הבורגנית. ב-4 במרץ קיבלה לשכת הוועד-המרכזי החלטה נגד כל הסכם עם הממשלה המורכבת מנציגי הבורגנות הגדולה והאצולה" ("היסטוריה של מקב"מ", 1960, אנגלית, עמ' 215).
תיאור זה אינו מדויק יותר מקודמו. נראה מתוכו כי הבולשביקים (ברובם) התנגדו לתמיכה בממשלה הזמנית, אך לא ברור מה היה יחסם לשאלות המהפכה הסוציאליסטית.
מה היו ה"תזיסים" של אפריל?
תשובה עקיפה לשאלה זו ניתן לקבל מתוך יחסם של הבולשביקים למפלגת המנשביקים, כיון שזו האחרונה תמכה גלויות בהקמת רפובליקה בורגנית דמוקרטית ברוסיה לאלתר, ובדחיית המהפכה הסוציאליסטית לתקופה היסטורית מאוחרת יותר.
בהקדמתו של לנין למאמרו "על תפקידי הפרולטריון במהפכה הנוכחית", נאמר בעניין זה: "כיון שבאתי לפטרוגרד רק ב-4 באפריל בלילה לא יכולתי להופיע באסיפה ב-4 באפריל ולהרצות על תפקידי הפרולטריון המהפכני אלא בשמי בלבד, כמובן, ואגב הסתייגות בשל הכנה בלתי מספקת. הדבר היחידי שיכולתי לעשות כדי להקל את העבודה עלי – ועל יריבים ישרי מצפון – היה הכנת הנחות בכתב. קראתי אותן ומסרתי את גוף ההנחות לחבר צרטלי (ממנהיגי המנשביקים). קראתי אותן באיטיות מרובה פעמיים. תחילה באסיפת הבולשביקים, ואחר כך באסיפת הבולשביקים והמנשביקים גם יחד" (לנין, כתבים נבחרים, הוצ' ספרית פועלים, כרך ד', עמ' 330).
במאמר אחר ("מכתבים על הטקטיקה") כותב לנין: "… עם גמר האסיפה (של צירי הבולשביקים במועצות) הציע לי היושב ראש, החבר ג. זינובייב, בשם כל האסיפה לחזור לאלתר על הרצאתי באסיפת צירים בולשביסטיים ומנשביסטיים גם יחד, שביקשו לדון בשאלת איחודה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. עם כל הקושי לשוב ולחזור מיד על הרצאתי לא ראיתי עצמי רשאי לסרב כיון שדבר זה נדרש גם על ידי חברי לדעה, וגם על ידי המנשביקים שעמדו לצאת לדרך ולא יכלו לתת לי שהות נוספת. בהרצאה קראתי את ההנחות שלי שפורסמו ב'פרבדה' מס' 26 מיום 7 באפריל 1917. ההנחות וכן גם הרצאתי עוררו חילוקי דעות בין הבולשביקים עצמם ובמערכת 'פרבדה' עצמה. לאחר שורה של התייעצויות הגענו פה אחד לכלל מסקנה כי הדרך התכליתית ביותר היא למצות את חילוקי הדעות האלה בוויכוח גלוי ולתת בזה חומר לוועידה הכל רוסית של מפלגתנו (מפלגה סוציאל דמוקרטית רוסית, מאוחדת בוועד המרכזי), המתכנסת ב-10 באפריל בפטרבורג" (שם, עמ' 365).
מתברר איפוא, כי הבולשביקים, אשר התגבשו סופית כמפלגה עצמאית ונפרדת בוועידתם השישית בינואר 1912 בפראג, נמצאו למעשה במשא ומתן עם המנשביקים על איחוד מחדש. כשבא לנין לפטרבורג מצא את הנהגת מפלגתו עוסקת בצעדים מעשיים לקראת איחוד עם המנשביקים, מעליהם נפרדו אחרי מאבק מר על שאלות יסוד כמה שנים קודם לכן. את הנקודה הזאת מנסים גם "הקורס הקצר" וגם "ההיסטוריה של מקב"מ" לטשטש.
"הקורס הקצר" מציין: "אחר כך חזר (לנין) על התזיסים של הרצאתו באסיפה בה נכחו נוסף לבולשביקים גם מנשביקים" (עברית, עמ' 160).
מה פירוש "נוסף"? המנשביקים נכנסו לאולם כאנשים פרטיים לאסיפה של מפלגה אחרת? מה למנשביקים באסיפת הבולשביקים?
ספר ההיסטוריה החדש כותב: "לנין דחה בחריפות כל ניסיון לאיחוד עם המנשביקים" (אנגלית, עמ' 216).
מה פירוש "ניסיון"? מי עשה ניסיונות כאלה?
בשני הספרים הללו לא נאמר דבר על כך שהנהגת הבולשביקים נמצאה בעיצומו של תהליך איחוד מחדש עם המנשביקים, תהליך הנזכר במאמרי לנין, תהליך שלנין התנגד לו, משום שהמנשביקים התנגדו למעבר אל השלב הסוציאליסטי של המהפכה לאלתר. מסתבר, בעקיפין, כי השאלה בדבר המשכת המהפכה לא היתה כלל ברורה ומוסכמת בוועד המרכזי של הבולשביקים, וכפי שכותב לנין עוררו רעיונותיו חילוקי דעות בין הבולשביקים עצמם, ובמערכת "פרבדה" עצמה. חילוקי הדעות הללו היו למעשה מחלוקת חריפה בשאלת היסוד הנזכרת.
ב-7 באפריל 1917 פירסם לנין ב"פרבדה" מס' 26 את ה"תזיסים של אפריל" המפורסמים. עיקרן של הנחות אלו היה:
"לא רפובליקה פרלמנטרית – …אלא רפובליקה של מועצות צירי פועלים, פועלים חקלאיים והאיכרים בארץ כולה, מלמטה למעלה".
"סילוק המשטרה, הצבא, הפקידות".
"החרמת כל קרקעותיהם של בעלי האחוזות".
"הלאמת כל הקרקעות בארץ".
"מיזוג כל הבנקים בארץ לבנק כללי לאומי אחד והנהגת פיקוח עליו מצד מועצות צירי פועלים".
וביחס למפלגת הבולשביקים דרש:
(א) כינוס המפלגה לאלתר.
(ב) שינוי מצע המפלגה, בעיקר:
(1) בעניין האימפריאליזם והמלחמה האימפריאליסטית;
(2) בעניין היחס למדינה ודרישתנו, דרישה ל"מדינה קומונה";
(3) תיקון תוכנית המינימום שנתיישנה;
(ג) שינוי שם המפלגה (מ'סוציאל-דמוקרטית' ל'קומוניסטית')" ("כתבים נבחרים", עברית, כרך ד', עמ' 323).
תביעותיו של לנין ברורות. האם הן שיקפו את דעת שאר מנהיגי הבולשביקים?
"ציפיתי שיאסרוני מיד"
כשבאו, שלושה ימים קודם לכן, לקבל את פניו ברכבת שהביאתהו לפטרבורג מגלותו ושמעוהו מסיים את נאומו במלים "תחי המהפכה הסוציאליסטית העולמית" וזאת כשכולם שיכורי ניצחון מהצלחת המהפכה הבורגנית ברוסיה, תהו אם לא השפיע עליו לרעה הניתוק הממושך מן המולדת. כששמעוהו נואם לאחר מכן בארמון קששינסקיה ואומר "בדרכי הנה ציפיתי שיאסרוני מיד בתחנת הרכבת ויובילוני למאסר במבצר פטרופבלובסק. עדיין לא הגענו לזאת כנראה, אולם אל נחדל מלקוות שהדבר יקרה" – וזאת לאחר שזה עתה נסתיימה תקופה ארוכה של פעילות מחתרתית, המפלגה הפכה סוף סוף חוקית, ומנהיגיה רק יצאו מהכלא – תהו אם אינו תלוש במקצת מן המציאות הרוסית החדשה. אולם כששמעוהו קורא: "אין לנו שום צורך ברפובליקה דמוקרטית, אין לנו שום צורך בדמוקרטיה הבורגנית, איננו רוצים בשום ממשלה פרט למועצה של צירי הפועלים, החיילים והפועלים החקלאיים" – אזי נדהמו כולם.
"הנחותיו של לנין יצרו את הרושם של התפוצצות פצצה", כתב מאזין אחד.
"לעולם לא אשכח את הרושם של הנאום המרעים הזה, שהדהים והפתיע לא רק אותי, כופר שנקרה למקום במקרה, אלא גם את הנאמנים, את כולם. אני קובע כי איש לא ציפה לדבר מעין זה. היה זה כאילו כל איתני הטבע ורוח החורבן העולמי פרצו ממקומם, ומבלי להיעצר על ידי מכשולים, ספקות, קשיים אישיים או שיקולים פרטיים, ריחפו באולם המשתאות של קששינסקיה מעל ראשיהם של התלמידים המכושפים", כתב מאזין אחר.
מערכת "פרבדה" לא סמכה ידיה על הנחותיו של לנין וסירבה לחתום עליהן. שום מוסד במפלגה, שום קבוצה או פרט, לא צירפו את שמם ל"הנחות". לנין היה במיעוט במפלגתו, ומאמרו נתפרסם בחתימתו האישית בלבד. מיד למחרת פרסום ההנחות, ב-8 באפריל 1917, יצא "פרבדה" מס' 27 במאמר מטעם המערכת, בו נאמר:
"ואשר לסכימה הכללית של החבר לנין, הרי היא נראית לנו כבלתי ניתנת להתקבל, כיון שהיא יוצאת מן ההנחה שהמהפכה הבורגנית דמוקרטית נסתיימה, ומתבססת על מעבר מיידי של מהפכה זו למהפכה סוציאליסטית". במערכת "פרבדה" ישבו אז קמינייב וסטאלין, ואילו מולוטוב הוצא ממנה ימים מספר קודם לכן, בגלל גישתו הקיצונית יותר.
מאמר "פרבדה" מגלה, כי לא היה כאן ויכוח עקיף, אלא מחלוקת גלויה. למעשה, היה לנין, במשך ימים ספורים, במיעוט בקרב הנהגת מפלגתו. העובדה שלאחר זמן קצר, ולמרות ההתנגדות הראשונית, נתקבלו הנחותיו של לנין, נבעה מן החוקיות הפנימית של המהפכה. השלטון שקם אחרי הפלת משטר העריצות לא הגשים את מטרות המהפכה, לא סיפק את מאוויי ההמונים. הממשלה הזמנית סירבה להפסיק את השתתפות רוסיה במלחמת העולם ולכרות שלום נפרד לאלתר, סירבה לבצע רפורמה אגררית של ממש, חששה לפגוע בזכויות היתר של האצולה והבורגנות, עמדה בחוסר אונים מול הניסיונות להחזרת המשטר הקודם ואף עודדה אותם בחשאי, לא הגנה על הישגיה הדמוקרטיים של המהפכה. ההמונים שביצעו את המהפכה חשו עצמם מרומים. כל זה הכשיר את הקרקע לקליטת רעיונותיו הרדיקליים של לנין. הרעיונות שהדהימו תחילה את הנהגת הבולשביקים הפכו בהדרגה לדבר "מובן מאליו", אולם זאת לא בלי מאבק קשה בתוך המפלגה.
ויכוח זה, שמשמעותו רבה גם למהפכות בתקופתנו, אינו נזכר כלל ב"קורס הקצר", בו נאמר רק:
"התזיסים של לנין עוררו יללה איומה בקרב הבורגנות, המנשביקים, הס"רים" (שם, עברית, עמ' 162). "כל המפלגה פרט לבודדים מסוגו של קמינייב, ריקוב, פיאטקוב, קיבלה את התזיסים של לנין בשביעות רצון עצומה" (שם, עמ' 162). ספר ההיסטוריה החדש מסתפק בתיאור הבא:
"בתוך המפלגה, נתקלו הנחות אפריל בהתנגדות מצד קמינייב, ריקוב, פיאטקוב, וקומץ מתומכיהם, אשר טענו כי רוסיה אינה בשלה למהפכה סוציאליסטית. תוך שניים שלושה שבועות התלכדה כל המפלגה סביב הנחותיו של לנין" (שם, אנגלית, עמ' 224).
בולשביקים ותיקים
מה בדיוק קרה במשך "שניים שלושה שבועות" אלה?
האם המאמר ב"פרבדה" מ-8 באפריל 1917 ביטא את דעותיו האישיות של קמינייב בלבד?
מי ניהל את שיחות האיחוד עם המנשביקים? מי יזם אותן?
ב"קורס הקצר" וב"היסטוריה של מקב"מ" אין תשובה לשאלות הללו, הפרטים החשובים הושמטו והבעיה טושטשה. אולם ב"תזיסים של אפריל" אנו מוצאים את הניתוח הבא של לנין:
"עד מהפכת פברואר-מרץ 1917 היה שלטון המדינה ברוסיה בידי מעמד ישן אחד, היינו: מעמד בעלי אחוזות אצילים צמיתנים, שבראשו עמד ניקולאי רומאנוב. לאחר מהפכה זו ניתן השלטון בידי מעמד אחר, חדש, היינו: הבורגנות. העברת השלטון המדיני מידי מעמד אחד לידי אחר, הוא סימן ראשון, עיקרי, יסודי, של מהפכה, הן במובן המדעי המדוקדק של מושג זה, הן במובנו הפוליטי-מעשי. במידה זו נסתיימה המהפכה הבורגנית או הדמוקרטית בורגנית ברוסיה. כאן עולה באוזנינו המולת המשיגים, הקוראים לעצמם ברצון 'בולשביקים ותיקים': כלום לא אמרנו תמיד שמהפכה בורגנית מסתיימת רק על ידי 'דיקטטורה דמוקרטית מהפכנית של הפרולטריון והאיכרות'? כלום נסתיימה המהפכה האגררית, הדמוקרטית בורגנית, אף היא? כלום אין זו עובדה שהיא עדיין לא התחילה? אני משיב: הסיסמאות והרעיונות הבולשביסטיים אושרו על ידי ההיסטוריה במלואם בדרך כלל, אלא שמבחינה קונקרטית, נתהווה מצב שלא כפי שיכול לצפות יהיה מי שיהיה, מצב מקורי יותר, מיוחד במינו יותר, מורכב יותר. להתעלם מעובדה זו, להסיח את הדעת ממנה, משמע לנהוג כאותם 'בולשביקים ותיקים' שמילאו לא אחת תפקיד מעציב בתולדות מפלגתנו (!) בחזרם בלי דעת על נוסחה שלמדו על פה במקום ללמוד ולחקור את ייחודה של המציאות החיה החדשה" (לנין, כתבים נבחרים, הוצ' ספרית פועלים, כרך ד', עמ' 367).
"מרכסיסט חייב להביא בחשבון את החיים באמת, את העובדות המדויקות שבמציאות, ולא להוסיף להיאחז בתיאוריה של יום האתמול, שבמקרה הטוב ביותר היא מתווה, ככל תיאוריה, רק את היסודי, את הכללי, רק מתקרבת להקפת סבך החיים.
"התיאוריה, ידידי, אפורה היא, אבל עץ החיים רענן הוא לעד".
"מי שמעמיד את השאלה בדבר 'גמר' המהפכה הבורגנית בנוסח ישן, הרי זה מקריב את המרכסיזם החי על מזבח האות המתה" (שם, עמ' 368).
דברים אלה מבטאים ויכוח חריף בתוך הנהגת הבולשביקים, בין לנין לבין חבריו הקרובים ביותר. "בולשביקים ותיקים" הוא כינוי לגנאי בפיו, למנהיגים הדבקים בכל כוחם בנוסחאות שנתיישנו ושוב אינן הולמות את המציאות.
ראוי לציין, כי בתקופה מאוחרת יותר הרשה לעצמו גם סטאלין להבהיר את העניין. בתחילת 1946, אחרי הניצחון על גרמניה הנאצית, כשהפרסטיז'ה שלו עמדה בשיא זוהרה ושוב לא חשש מביקורת ומפולמוס רעיוני, כתב סטאלין בהקדמה לכתביו:
"…בכך, יצאו חסידי חלוקת הקרקעות (לאיכרים) מן ההנחה שהיתה מקובלת בין המרכסיסטים הרוסיים, כולל הבולשביקים, כי לאחר ניצחון המהפכה הבורגנית דמוקרטית תחול הפסקה פחות או יותר ארוכה במהפכה. כי בין המהפכה הבורגנית המנצחת לבין המהפכה הסוציאליסטית העתידה תחול תקופה בה תהיה לקפיטליזם הזדמנות להתפתח בצורה חופשית וסוערת ולהקיף גם את החקלאות. מאבק המעמדות יחריף ויתפשט, הפרולטריון יגדל מבחינה מספרית, הכרתו המעמדית וארגונו יעלו לרמה הנאותה, ורק לאחר כל זאת תוכל לבוא תקופת המהפכה הסוציאליסטית. יצויין, כי ההנחה בדבר ההפסקה הממושכת בין שתי המהפכות לא נתקלה בהתנגדות מצידו של מישהו בוועידה (השישית; אפריל 1906). הן תומכי ההלאמה (של הקרקעות), הן תומכי החלוקה (של הקרקעות לאיכרים), וכן אלה שתמכו בהעברה (של הקרקעות) לעיריות, היו בדעה שהרפורמה האגררית של הסוציאל-דמוקרטיה הרוסית, תוכל להקל ולקדם פיתוח סוער של הקפיטליזם ברוסיה. האם אנו, העובדים הפרקטיים של הבולשביקים, ידענו אותה תקופה כי לנין החזיק בדעה אודות מהפכה בלתי נפסקת? כן, ידענו. ידענו זאת ממאמרו 'שתי טקטיקות' (1905) וכן ממאמרו הנודע 'יחס ה-ס.ד. לתנועת האיכרים', בהם קבע כי 'אנו תומכים במהפכה בלתי נפסקת' וכן 'אנו לא ניעצר במחצית הדרך'. אולם בגלל הכשרתנו האידיאולוגית הבלתי מספקת, בגלל הזנחתנו, האופיינית לעובדים פרקטיים, של הבעיות התיאורטיות, לא חקרנו את השאלה ביסודיות מספקת ולא הבנו את חשיבותה הרבה" (סטאלין, "כתבים", הקדמת המחבר לכרך 1).
עשרים ותשע שנים לאחר מהפכת אוקטובר הודה סטאלין כי בשנת 1906 לא היתה הבעיה נהירה לו.
לאמיתו של דבר, גם ב-1917 היסס סטאלין זמן רב, בטרם קיבל את הנחות אפריל. את המערכה נגד לנין השאיר בידיו של קמינייב, חברו למערכת "פרבדה", אשר חתם על מאמרי המערכת, ואילו הוא עצמו חיכה כדי לראות איך ייפול דבר. סטאלין לא יצא בפומבי נגד לנין, אך גם לא תמך בו. אולם, סטאלין לא היה בשום פנים ואופן בודד. הוא רק סימל ואיפיין את כל אותם חברי המפלגה ובעיקר המנהיגים שכונו על ידי לנין בשם "בולשביקים ותיקים" ועל ידי סטאלין עצמו בשם "עובדים פרקטיים".
מ-1917 עד 1962
העובדה כי "הבולשביקים הוותיקים" טעו – אינה פשע.
איוולת היא לתאר את הבולשביקים שהתנגדו ללנין כסוכני האויב, כמוקצים מחמת מיאוס. חילוקי הדעות בשאלה כה גורלית למהפכה הם דבר טבעי ומובן מאליו. אולם אי אלה "בולשביקים ותיקים" החליטו לאחר מכן כי יש צורך "לשנות את ההיסטוריה" לפי דרכם. הם כתבו את תולדות מהפכת אוקטובר תוך השמטות, העלמת עובדות, וטשטוש בעיות. כל הוויכוח הנוקב בקרב הבולשביקים בתחילת מרץ 1917 טושטש והועלם. בעשותם זאת חטאו לא רק לאמת ההיסטורית אלא לעניין המהפכה הסוציאליסטית בעולם כולו, שכן הטעו מהפכנים רבים ברחבי תבל.
אותם דברים אמורים כלפי מנהיגים קומוניסטיים במדינות שונות, שהפיצו בשקדנות את הזיופים הללו, בחשבם כי בכך הם מסייעים לפרולטריון, לסוציאליזם ולברית המועצות. הללו הפכו את תולדות מהפכת אוקטובר לספר תפילות שעל מילותיו יש לחזור מדי שנה ביום המהפכה, מבלי לתהות על תוכנן. את המהפכה הפכו הם למוצג מוזיאוני חנוט, שמותר להעריצו אך אסור לחקרו.
אולם, דווקא החקירה מאירה את הבעיות באור טבעי, בצורה מתקבלת על הדעת, ומבהירה כי הבעיות מורכבות וכי פתרונן אינו מיידי ומובן מאליו. מנהיגים ומהפכנים מנוסים מסוגלים בהחלט לשגות ולחזור על נוסחאות ישנות שלמדו בעל פה במקום לחקור את ייחודה של המציאות החיה. לאור החקירה מקבלת הבעיה החשובה של מהפכה בארץ נחשלת, בעיית המעבר מן השלב הבורגני דמוקרטי של המהפכה לשלב הסוציאליסטי, את מקומה הנכון, כבעיה הראשית הניצבת בפני המהפכנים. לאור זה ניתן להבין טוב יותר לא רק את מהפכת אוקטובר, אלא גם, למשל, את הוויכוח בין בן חדה לבן בלה באלג'יר. יחד עם זאת נותנת החקירה מזון למחשבה, ולא רק אודות רוסיה ב-1917 או אלג'יריה ב-1962.