בשתי חזיתות יוכרע גורל ישראל ‒ חזית יחסי ישראל-ערב, והחזית הכלכלית-חברתית.

המדיניות הרשמית הנוכחית מובילה את ישראל אלי שואה בחזית הראשונה, החיצונית ולמבוי סתום בחזית השניה, הפנימית.

השלטון הממשי נמצא בידיו של מנגנון רב-עוצמה, ציני, חסר אידיאלים, נטול מעצורים; הוא כובש עמדה אחר עמדה, מדביר את תהליכי הניוון של המשטר בישראל.

לניוון גילויים רבים:

  • התרוקנות הדמוקרטיה מתוכנה, הפיכתה לפרגוד דקיק אשר מאחוריו נערכים לפעולה השוט, האזיקים, השוחד הפוליטי;
  • ירידת ערכה והשפעתה של הכנסת, הסתאבות הנהגות המפלגות הציוניות ומנגנוניהן;
  • התחזקות רוח השוביניות, המקבלת עידוד מגבוה ומכרסמת את נפש האומה;
  • מיליטריזם וביורוקרטיה, החודרים לכל סדק של החיים הלאומיים;
  • הסתאבות הנהגת ההסתדרות ומנגנונה;

ועל כל אלה ‒

  • הגברת ניצול העובדים והעמקת הפער בין מעמדות החברה.

אלה אינם עשבים שוטים מקריים אלא צמחים הצומחים ממעמקי המשטר. יש לעקור אותם על שורשם.

*

מה יש לגופים האופוזיציוניים השונים להציע כתחליף למדיניות הרשמית?

למפלגות הימין אין הצעה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. המדיניות הבן-גוריונית "גנבה מהן את ההצגה" בשטח זה. בשטח הכלכלי המצב דומה: שליטי המדינה וההסתדרות מבצעים למעשה את מדיניותו של הימין. לימין נשאר רק להעלות מקברן את סיסמאות "הליברליזם הכלכלי" של המאה שעברה, המשמשות הסוואה רעיונית לרדיפת בעלי-ההון אחרי טובות הנאה נוספות, אחרי פרוסות עבות יותר של העוגה הלאומית.

מפ"ם לכודה בסבך סתירות. הסולידריות הבין-מעמדית הציונית שלה "אינה מסתדרת" עם מאבק מעמדי עקבי; המומנט הלאומני שבאידיאולוגיה שלה אינו מתיישב עם הסיסמה "אחוות עמים". השמאל הציוני אינו מבין כי אופיו הרכושני של המשק כבר נקבע בבירור, ויחסי הייצור הקפיטליסטיים הם השליטים בכלכלה הישראלית. כל התרפקות נוסטלגית על העבר החלוצי ‒ לא תועיל. אל משק פועלי-סוציאליסטי אפשר להגיע לא על ידי ניסיון להטליא את קרעי המדיניות הרשמית אלא רק בדרך המאבק להחלפת הבגד כולו.

ומק"י? אכן, בשאלת יחסי ישראל-ערב היא ניצבת על בסיס ההכרה בזכויות הלאומיות של ערביי ארץ-ישראל ‒ הבסיס היחידי לפתרון הסכסוך; ובחזית הפנימית היא תומכת בכל מאבקיהם של השכירים. אולם היא כבולה על ידי הרגלה, שהפך לטבע, להצדיק כל צעד ותכסיס של המדיניות הסובייטית ומגלה חוסר יכולת לנתח באופן מעמיק את המציאות הכלכלית-חברתית החיה של ישראל. היא סבורה שעליית קרנה של ברית-המועצות היא שתגרום לשינויים חיוביים מכריעים בתוך ישראל. לא מקרה הוא שמנהיגי מק"י לא הצליחו להתוות את קוויה המיוחדים של "הדרך הישראלית לסוציאליזם".

ומעל לכל ‒ הנהגת מק"י אינה מוכנה להתנער מסטיותיה הסטאליניסטיות.

הפעולה השמית מציעה רעיונות חיוביים ואמיצים בשאלת יחסי ישראל-ערב ובמדיניות החוץ; אולם הבסיס האידיאולוגי שעליו משתיתה היא את הסברתה ‒ "המיתוס השמי" ‒ הוא רעוע ואף פתוח לפירושים מסוכנים. מקור חולשתה העיקרי הוא בכך שתביעותיה המתקדמות בתחום מדיניות החוץ והביטחון ובשאלות הדמוקרטיה אינן מלוות בעמדה שמאלית חד-משמעית ועקיבה בתחום הסוציאלי והכלכלי.

*

מסתבר כי למרות שישראל סובלת מעודף גופים פוליטיים וביטאונים המשמשים להם שופר, הרי קיים צורך אובייקטיבי בביטאון חדש, בארגון חדש. דרוש ביטאון אשר :

  • ישתית את הסברתו על הכרה בזכויות הלאומיות של שני עמי ארץ-ישראל ‒ היהודי והערבי;
  • ישמש שופר להשקפה חברתית שמאלית לוחמת;
  • יראה את המקור העיקרי לתמורות בישראל לא בגורמים חיצוניים אלא במאבקי הניגודים שבהם היא נתונה ויחקור ניגודים אלה ביסודיות;
  • לגביו התיאוריה המהפכנית לא תהיה נושא להערצה דתית, בחינת דוֹגמה של כנסיה, אלא מחסן נשק ממנו יש ליטול את הכלים המועילים ולזנוח את המיושנים והבלתי מתאימים;
  • יונק ושואב ממיטב המסורת המתקדמת של העם היהודי ושל העם היושב בישראל ‒ היהודי והערבי.

דרושה כתובת אשר אליה יפנה, וסביבה יתרכז, כל הטוב והטהור בעם היושב בישראל ‒ מעבר ומחוץ למחיצות המפלגתיות הקיימות כיום.

מצפן יחתור למלא את הצורך הזה; לשמש במה ופה, שופר ומצפן לשוחרי טובתה ועתידה של ישראל; למנוצלים, למופלים ולמקופחים.

בניגוד לרבים המשמיעים קולם בארץ הננו מתכוונים ברצינות לאשר אנו כותבים ואומרים: מאבק למען ישראל חדשה.

*

זו אינה משימה קלה.

שום ביטאון פוליטי בישראל אינו מכסה את הוצאותיו; ומה שנכון לגבי כוחות גדולים וותיקים נכון שבעתיים לגבי כוח צעיר וקטן.

על כן חשוב כל סיוע, כל תרומה, אשר יעזרו לביסוסו של ביטאון זה, לאפשר את הופעתו הקבועה מדי חודש לפחות.

הסכמה עם "מצפן" אסור שתישאר פאסיבית, מבחנה הוא בנכונות לתרום זמן, מרץ וכסף להצלחתו.

המערכת