בהמולת עצרת הזיכרון למלאת עשר שנים למותו של יצחק שדה, ובמאמרי ההערכה לזיכרו בעיתונים שונים לא ניכר מאמץ להבלטת אופיו ורעיונותיו האמיתיים של "הזקן". אין להתפלא על כך, כי "תלמידיו" השלימו מזמן עם מתנגדיו החריפים ביותר ואין הם רואים סתירה בין ישיבה בממשלת בן-גוריון ונאום בעצרת זיכרון ל"זקן".
ראש המטה הכללי עצמו טרח להגיע לעצרת הזיכרון בגבעת ברנר, צה"ל שיגר לשם משמר כבוד מיוחד. ספק רב אם אלוף יצחק שדה, לו חי עימנו היום, היה זוכה לאותם כיבודים רשמיים.
יצחק שדה ראה במלחמת השחרור מלחמה אנטי-אימפריאליסטית מובהקת ולא מלחמה אנטי-ערבית כפי שמנסים להציגה כיום. הוא ידע כי האויב האמיתי הם הבריטים ולא הערבים. מיד עם הקמתו של הפלמ"ח, לקח שדה כאפשרות מציאותית ביותר מאבק מזוין נגד הבריטים. כמובן, שתפיסה זו "עוררה רוגזם של מנהלי מדיניות החוץ של הסוכנות". תוך כדי הקרבות בגזרת ירושלים התנגד שדה בכל תוקף לאופייה של המלחמה בין "האויבים הידידותיים" בן-גוריון ועבדאללה, שהתפשרו על חשבון המדינה הפלשתינאית. זכורה גם ההתנגשות הגלויה עם בן-גוריון בגלל הנסיגה מאבו-עגילה ומניעת תפיסת אל-עריש ורפיח לאחר כניעת בן-גוריון לתכתיב האמריקאי. שדה נשאר איתן בדעתו שצעד זה הציל את צבא פארוק ממפלה מוחלטת והתנגד בכל תוקף להיענות לתביעות האמריקאיות.
דעותיו של שדה בענייני ביטחון רחוקות מאוד מדעותיהם של הביטחוניסטים למיניהם. מעניין להיווכח שכבר מראשית גיבושו של צה"ל השכיל יצחק שדה להבחין בכל אותן תופעות מדאיגות שהגיעו לתודעת הציבור רק עם התעוררותה של"פרשת לבון". שיטות הביטחוניזם עוררו ביקורתו של "הזקן" עוד בגילוייהן הראשונים. הוא הבחין בסכנת היווצרותה של כת סגורה ומקודשת של "יודעי חן" שלא יהיו נתונים לכל ביקורת ציבורית יעילה:
"כלל הוא שבעלי מקצוע בצבא אינם נהנים מביקורת. הקצונה, כרגיל, שואפת לאידיאל של כת סגורה. הסודיות עומדת לה כנגד חדירתם של אלמנטים ציביליסטיים". – דבריו אלה של יצחק שדה מצביעים במדויק על הזרע שהנביט את "פרשת לבון". בשעת קריאת הדברים אפשר לחשוב כאילו נכתבו באופןקונקרטי על "הפרשה". גם הדוגמה אותה מביא שדה שימשה בשעת "הפרשה". "צבא הרוזן אסתרהזי" משמש דוגמא בידי יצחק שדה ל"ארצות שהצטיינו בהיעדר ביקורת ציבורית על המתרחש, אפילו בימי שלום, בחוגים המקודשים של הקצונה האסורים במגע הביקורת". אולם הוא מדגיש שאצלנו אין שטחים לנסיגה ש"יבלעו" את השגיאות שייגרמו בגלל שיטה נלוזה של איסור כל ביקורת ציבורית.
הצבא למרות העם
שדה אינו פשרן כלל וכלל בנקודה זו. הוא תובע מפורשות: "ענייני הצבא, דין הוא שיעמדו לדיון חופשי וממצה, חוץ מכמה בעיות סודיות לפי טיבן, כגון בעיות טכניות ואופרטיביות. ארגון הצבא והיקפו, צורות ההתגוננות העממיות, צורות ההתיישבות היפות להגנה, יחסי הצבא לפריפריה שלו ואפילו מינויים לפיקוד העליון. כל אלה יהיו נתונים תמיד למרותו של העם, לבירור על ידי דעת הקהל, להכרעה על ידי מוסדותיו הנבחרים".
יצחק שדה מדגיש, כי "לא כל אדם הוא כלכלן מקצועי או דיפלומט ומדינאי ואף על פי כן אנו מגלים עניין כללי בפוליטיקה, בכלכלה, במדיניות; התערבותנו נודעת לה ערך ציבורי; גם ערך מעשי לא מעט. אמור מכאן – אף ענייני צבא כך".לדעתו, התערבות ציבורית עשויה אך ורק להפרות ולהעשיר את המחשבה הצבאית העצמאית ולשרת על ידי כך את העניין האמיתי של הביטחון. הפיכתה של הקצונה לכת סגורה גורמת לשמרנות ו"לצמצום המחשבה", שני דברים הגורמים להסתפקות בהעתקת דוגמאות זרות מן המוכן. ואכן הא בהא תליא. דעתו של בן-גוריון כי הביטחון הוא טאבו שלא תשזפנו עין זר, מובילה בהכרח לתפיסה כי חניכי האסכולה הצבאית הבריטית הם המפקדים היותר מוכשרים, לכן יש להדיח את ה"חובבים" ולהעמיד במקומם "קצינים מנוסים". כל מחשבה עצמאית היא "סכנה", בייחוד אם רוחות אנטי-אימפריאליסטיות מנשבות בה. לכן יש לפרק ולהדיח. דרך זו ממילא דחפה את מדינת ישראל אל המחנה היותר שמרני ויותר ריאקציוני, בו מצאה אותה "כת סגורה" חברים לדעה, בייחוד מ"צבאו של הרוזן אסתרהזי".
פסוקו של יצחק שדה – "הגנרלים, תמיד יתכוננו מחר למלחמה של אתמול" – התאמת לא רק בשדה הקרב, כי אם גם בשטח המדיני. ישראל נמצאת היום במחנה האתמול, רחוקה מרחק רב מדרכו של "הזקן".