בבואם לדון על השוק המשותף, נוהגים פרשנים רבים להמעיט את ערכם של יסודותיו הכלכליים-חברתיים. הם רואים אותו בעיקר כתופעה מדינית, או כפרי רעיונות מופשטים אודות פדרציה אירופית, או כיציר כפיה של ארצות הברית, המבקשת ללכד את מערב אירופה גם מבחינה כלכלית במסגרת המלחמה הקרה, או – להיפך – ככוח שלישי העתיד לתפוש מקומו בצד שני הגושים העולמיים הקיימים.

‏לאמיתו של דבר, השוק המשותף הוא בראש ובראשונה תופעה כלכלית מיסודה, תוצאה הכרחית של ההתפתחות הטכנית והכלכלית באירופה. אמנם, הוא ממלא תפקיד גם במלחמה הקרה והוא מהווה את הצעד הראשון, ההכרחי , לקראת איחוד מדיני של אירופה המערבית, אולם בכך עדיין לא ניתן ההסבר האמיתי להקמתו: חלומותיו של שארל דה-גול על "כוח שלישי" ודאי שאינם סיבת השוק המשותף.

‏מה הן הסיבות הכלכליות?

הכלכלה האירופית, אשר אחרי מלחמת העולם השנייה נראתה הרוסה ומתנוונת, התפתחה במהירות בשנים האחרונות. בארצות מסוימות אף קיבלה ההתפתחות אופי חדש. באיטליה, למשל, עבדו רוב התעשיות לפני המלחמה עם ציוד מיושן , פריון עבודה נמוך ושכר עבודה ירוד; מעטות היו התעשיות בעלות ציוד חדיש, שיטות נורמות ופרמיות עם פריון עבודה גבוה ושכר גבוה יחסית – דוגמת התעשייה האמריקאית. בשנים שלאחר המלחמה חל קודם-כל חידוש בטיב התעשייה.

‏תוצאה ראשונה של התפתחות זו היתה התחזקות-יתר של קבוצות-הון גדולות ואדירות-כוח, שהיקפן ורשת-קשריהן חבקו את אירופה כולה.

‏עבור קבוצות מונופוליסטיות אלה, המסגרת הלאומית היתה צרה מדי; הגבלות המכס שהגנו על התעשיות הנחשלות היוו עבורן סירבול ומכשול להתפתחות. כוחם הכלכלי של המונופולים התבטא גם בהשפעתם המכרעת בזירה המדינית, והם היו היוזמים העיקריים להקמת השוק.

גורם שני שדחף להקמת שוק היה תהליך הדה-קולוניזציה. צרפת, הולנד, בלגיה ואיטליה איבדו את מושבותיהן שהיוו עבורן שוק ושדה לפעילות כלכלית. כתוצאה מכך עלתה חשיבותה של אירופה כשוק. נוסף על כך, עם היעלמות האימפריות הקולוניאליות, נוצר שטח חדש של פעילות משקית במושבות-לשעבר, הרחוקות עדיין מעצמאות כלכלית. פעילות זו פתוחה להתחרות בין הארצות המפותחות, וארצות אירופה ראו יתרון בכניסה לשטח זה לא תוך התחרות הדדית – אלא במשותף, ותוך  חלוקה מרצון הבאה במקום החלוקה הקודמת לפי אימפריות.

‏קבוצות ההון הגדולות, במלאן את התפקיד המרכזי בהקמת השוק, מעצבות אותו בהתאם לאינטרסים שלהן; כוחן הפוליטי מתעצם עוד יותר. במסגרת כל מדינה ומדינה נתונה הפעילות ‏הכלכלית במידת-מה לביקורת ציבורית, ללחץ ולהשפעה של האופוזיציה הפרלמנטארית, של הארגונים הכלכליים של הבורגנות הזעירה והאיכרות, של האיגודים המקצועיים.

‏לעומת זאת, בשוק האירופי לא זו בלבד שנחלשת השפעת האופוזיציה הפרלמנטארית שבתוך המדינות, אלא אף הממשלות מאבדות חלק משליטתן. המונופולים הולכים ונעשים שליטי הכלכלה האירופית.

‏תפקידים חדשים לאיגוד המקצועי

ברור איפוא, שהקמת השוק המשותף וההתפתחות הטכנית-כלכלית מציבות תפקידים חדשים בפני האיגודים המקצועיים.

‏ראשית, כל שינוי ברמת השכר בארץ אחת, משפיע עתה באופן הרבה יותר ישיר על רמת השכר בארצות האחרות. על כן, המאבק המקצועי מן ההכרח שיקבל צורה והיקף כלל-אירופיים. הבעיה, בשלב ראשון, תהיה: האם ההשוואה בתנאי השכר ובתנאים הסוציאליים, אשר תבוא (לפחות במידה חלקית) עם האיחוד הכלכלי, תהיה על בסיס התנאים בארצות המתקדמות יותר או על בסיס אלה של הארצות המפגרות יחסית (הפחד מפני ירידה ברמת התנאים הסוציאליים, הגבוהה כיום בבריטניה בהשוואה לארצות השוק, הוא המניע העיקרי להתנגדות האדם שברחוב האנגלי ושל חלק מהלייבור הבריטי לכניסה לשוק. לעומת זאת, רואה חלק מהשמאל באירופה את כניסת בריטניה לשוק כמשקל נגד להשפעת המונופולים הגרמניים וכגורם אפשרי לעליית התנאים הסוציאליים ביבשת).

‏שנית, ירידת השפעתם של הפרלמנטים בהתוויית קווי ההתפתחות הכלכלית באירופה, והפעילות החופשית יותר של ההון הגדול, מצריכות העברת המאבק בין השמאל לימין במידה גוברת והולכת מן המישור הפרלמנטארי למישור המאבק המקצועי. האיגודים המקצועיים אינם יכולים יותר להסתפק בהגנה על האינטרסים היומיומיים השוטפים של העובדים; הם חייבים לקבל על עצמם תפקיד נכבד יותר – ­תפקיד של כוח הלוחם והמשפיע על קביעת צורת ההתפתחות הכלכלית.

‏רוב האיגודים המקצועיים האירופיים טרם הבינו את המציאות החדשה. בין החלוצים המעטים של הגישה החדשה בולטים האיגודים האיטלקיים, ובעיקרה-CGIL ‏("ההסתדרות הכללית האיטלקית של העבודה") המנוהלת באופן פאריטטי על ידי הקומוניסטים והסוציאליסטים.

‏כבר לפני ראשית הקמת השוק המשותף, ביססה ה- CGILאת פעילותה על תוכניות כלכליות לפיתוח המשק – תוכניות מפורטות על-ידי המומחים הכלכליים של האיגוד המקצועי והמועלות כאלטרנטיבה לדרך ההתפתחות הנקבעת על ידי מדיניות הממשלה ותיאבון המונופולים. בהקמת השוק המשותף רואה ה- CGILכורח של ההתפתחות הטכנית והכלכלית. יש, על-כן, לפי דעתה, להיאבק לא נגדהשוק אלא בתוכו – בכדי למנוע שהתפתחותו תהיה לטובת המונופולים בלבד. ואכן, ה"גאות" הכלכלית של השוק מתבטאת עד כה בעיקר בגידול הייצור; חלקם של השכירים בהנאה מגידול זה מפגר עד מאוד. ברם, מאבק נגד עצם הקמת השוק נראה בעיני ה- CGILכמעשה דומה לזה של הפועלים אשר בראשית המאה התשע-עשרה היו שוברים את המכונות הגורמות אבטלה.

‏לעומת גישה זו של ההסתדרות האיטלקית השמאלית, בולטת עמדתה של אחותה הצרפתית – ה- CGT‏("הסתדרות כללית של העבודה"). זו רואה את השוק בעיקר כפרי המלחמה הקרה נגד ברית-המועצות וכמכשיר להשתלטות המונופולים המערב גרמניים אדירי הכוח על כלכלת אירופה המערבית כולה. מכאן נובעת התנגדותם העיקשת – אם כי חסרת האונים – לשוק; הצגתו לפני הפועלים כאבי-אבות כל הצרות, מבלי להציג כל פתרון קונסטרוקטיבי; מדיניות של מאבק איגוד מקצועי צר אופק, הגנתי בעיקרו. ראוי לציין כי למרות העובדה שכלכלנים רוסיים הביעו לאחרונה תמיכה בגישה האיטלקית, אין להניח ש ה- CGT ‏תרצה ותדע לשנות במהרה את מדיניותה; כי מנגנון עסקניה לא יהיה מסוגל להתרגל על נקלה לשיטות ודרכי מחשבה חדשות.

‏נביא שתי דוגמאות הממחישות את ההבדל בין שתי הגישות:

שתי שביתות

‏לא מזמן ניהלו פועלי המתכת האיטלקיים סידרה של שביתות בהנהגתם המשותפת של שלושת האיגודים המקצועיים (ההסתדרות השמאלית, האיגוד הסוציאל-דמוקרטי, והאיגוד הנוצרי). עיקר תביעתם: זכות ועדי העובדים להתערב בקביעת מדיניות הייצור, הנורמות והפרמיות של המפעל. מהי מהות הבעיה? ניקח לדוגמה את בית-החרושת למכוניות פיאט –המודרני שבמפעלי המתכת האיטלקיים – המעסיק למעלה מ-100 אלף פועלים. במפעל זה הפועל המגלה "מסירות לרוח המפעל" מקבל שיכון זול מהחברה, מתנה ביום חתונתו וביום היוולד לו בן – ופרחים ביום מותו. הפרמיה (המהווה חלק גדול מן המשכורת) תלויה בחלקה בחסדו של מנהל העבודה; התקדמות בדרגה היתה תלויה ב"נאמנות" למפעל יותר מאשר בכשרונות. לפני כעשר שנים העבירה ההנהלה את הפועלים שהיו פעילים באיגוד המקצועי לעבוד בבית חרושת קטן (המסונף למפעל) שבו, עקב הציוד המיושן, לא היתה להם אפשרות למלא את הנורמות ולהשתכר שכר הוגן. אחרי שבודדו בדרך זאת, עזבו רוב הפעילים את המפעל. מספר חברי האיגוד המקצועי ירד ל-4%. במשך תשע שנים לא היתה בפיאט אף שביתה אחת. ומפעלי פיאט קבעו במידה ניכרת את התפתחות הכלכלה האיטלקית: הרבה מכוניות, מעט טרקטורים.

לכן דרישותיה של השביתה האחרונה – שמדיניות הייצור לא תהיה בסמכותה הבלעדית של ההנהלה, שהפרמיות יהוו זכות בפיקוח ועד העובדים ולא חסד מההנהלה – הלהיבו גם את פועלי פיאט. כ-98% מהפועלים הצטרפו לשביתה.

‏לא רק דרישות השביתה היו מקוריות, אלא גם צורת השביתה: שלושה ימי שביתה ושלושה ימי עבודה לשבוע – עד לכניעת המעבידים (במפעלים אחרים, שבהם האיגודים המקצועיים הרגישו עצמם חזקים יותר, הפועלים שבתו ועבדו שעה לסירוגין), וזאת – בכדי לשמור על הכנסה מסוימת לפועלים. פיאט נכנע, הראשון בין כל מפעלי המתכת באיטליה, וכל "ההישגים" של ההנהלה במאבקה בן עשר השנים באיגוד המקצועי בוטלו.

‏דוגמה שנייה: השביתה במכרה פחם צרפתי, באיזור דקאזוויל. מכרה ממשלתי זה פיטר מספר פועלים עקב צמצום היקף העבודה. הפועלים שבתו בתוך המכרה ונשארו יומם ולילה תחת פני הקרקע. ה- CGTהסביר להם שעקב הקמת השוק המשותף וההסכמים בדבר ייצור הפחם, נאלצת צרפת לקצץ את ייצור הפחם שלה – ומכאן הפיטורים. השביתה כוונה נגד השוק. כל האיזור תמך בפועלים: האיכרים הביאו להם אוכל, הסוחרים הזעירים התייצבו לימינם. אך השביתה היתה מוכרחה להיכשל, היא לא יכלה להצליח. כי בתנאי השוק המשותף היתה הפעלת המכרה כרוכה בהפסד מתמיד לממשלה. למעשה הממשלה נהנתה מן השביתה, שהרי כל יום שבו המכרה שובת פירושו בשבילה חיסכון בכסף...

‏אך לשביתה (ולכישלונה) היתה, בכל-זאת, תוצאה חיובית. היא הבהירה לפועלים – ולא להם בלבד, אלא גם לכל תושבי האיזור על ארגוניהם השונים (ארגוני האיכרים, הסוחרים וכו') – שעליהם להיאבק לפיתוח האיזור לא על ידי החזקה מלאכותית של מכרה שאינה משתלמת, אלא על ידי דרישה מהממשלה שתשקיע ותכוון השקעות לפיתוח האיזור. כי זו אחת הבעיות הכאובות של אירופה דהיום: כשההתפתחות מנוהלת על ידי המונופולים ולטובתם, האזורים המפגרים יחסית מוזנחים על ידי קבוצות ההון שלפני עיניהן עומד רק שיקול הרווח. לכן באזורים אלה יש להיאבק לא בעד מפעלים מיושנים, אלא למען פיתוח מפעלים חדישים, המסוגלים לחת לעובדיהם פרנסה מכובדת.

‏שלב חדש למאבק

‏בהתפתחות הבלתי-שווה של הכלכלה, מקופחים לא רק האזורים המפגרים, אלא אף ענפים שלמים במשק – וביניהם החקלאות. בשנים האחרונות התפרסמו במיוחד איגודיהם של האיכרים הצרפתיים בהפגנותיהם הסוערות ובפעולות אלימות שונות. האיגודים הללו, שהם בלתי-מפלגתיים בעיקרם, העלו תביעות מהפכניות, בלתי רגילות עבור איגוד של בעלי קרקע זעירים, המהווים בדרך-כלל יסוד שמרני בחברה. ברור שאין כל אפשרות לקיים אוכלוסיה הולכת וגדלה של איכרים על כמות קבועה של קרקע. לכן, בין דרישותיהם היו: פתיחת בתי-ספר מקצועיים בכפר, בכדי לאפשר הכוונה רציונאלית של עודף האוכלוסיה הכפרית לתעשייה, פיתוח תעשייתי של אזורים חקלאיים מפגרים, חקיקה שתמנע יצירת חוות פרטיות גדולות מצד אחד ופיצול-יתר של הקרקעות (על דיי חלוקת ירושה) מצד שני, הקמת קואופרטיבים לשיווק התוצרת, חקיקה אשר תמנע ניצול החקלאים על ידי הסוחרים.

‏דוגמת ה-CGIL‏ ודוגמת איגודי האיכרים בצרפת מצביעות על שלב חדש במאבק תנועת העבודה בארצות מפותחות, כאשר האיגוד המקצועי אינו מסתפק במאבק על עניינים יומיומיים שוטפים אלא מטיל את מלוא משקלו למאבק על המדיניות הכלכלית בכללותה, על קביעת צורת ההתפתחות הכלכלית-חברתית.