ב-14 לחודש זה העלה ח"כ הליברלים, שניאור זלמן אברמוב, הצעת "חוק יישוב סכסוכי עבודה בשירותים ציבוריים תשכ"ג 1962", שמטרתו הנהגת תיווך חובה בסכסוכי עבודה. טען הח"כ:

"במשך שתי השנים האחרונות עמד המשק הלאומי בסימן זעזועים חמורים בשטח יחסי העבודה, פרצו שביתות במספר רב, והיקפן מבחינה כמותית אינו ממצה את מלוא חומרתן. מרביתן של השביתות, בין אם היו אלה על ידי הפסקת עבודה או על ידי האטת קצב העבודה, התרחשו בעיקר בסקטור הציבורי ופגעו לא רק במפעלים אלא גם בשירותים שהם חיוניים לתהליך התקין של המשק ולחיי חברה מסודרים.

"על שביתת 'אתא' מלפני שש שנים ניתן לומר שזו היתה השביתה הרצינית האחרונה במשק הפרטי. מאז גברו ותכפו השביתות בשירותים הציבוריים, והיקפן וכן צורתן מעוררים דאגות רציניות, והגיעה השעה שבית הנבחרים בישראל יתן דעתו על בעיה זו ועל הטיפול בה. בעיה זו, חברי כנסת נכבדים, החמירה בגלל התפתחות שרק לפני שנים אחדות איש לא היה מעלה על דעתו, כי היא עלולה להתרחש". הח"כ הנכבד לא האשים בכך את ההסתדרות. הוא הודה שההסתדרות גילתה מידה מרובה של "אחריות" בכך שהתייצבה בשורה ארוכה של מאבקים מקצועיים נגד האינטרסים של העובדים.

התוצאה: העובדים מגלים את אופיה של מדיניות ההסתדרות, "שכן תפקידה הכפול של ההסתדרות – כנותן העבודה הכי גדול בארץ, מצד אחד, ונציג העובדים, מן הצד השני – טישטש את התחומים שבין שני תפקידים אלה, עד שההסתדרות התחילה להצטייר בעיני העובדים כנציגת המעבידים, ולא כנציגם הם. בכמה מקרים נטלה על עצמה ההסתדרות תפקיד של פוסק בין העובדים למעביד, ומטבע הדברים כי הפוסק בסכסוכי עבודה אינו יכול להתקבל על ידי העובדים כנציגם הלוחם למענם בסכסוך עבודה זה.

"כל זמן שההסתדרות הכללית הטילה מרותה על ציבור העובדים, ניתן היה לטעון כי אין צורך בהסדר ממלכתי בסכסוכי עבודה במפעלים ציבוריים. אולם לטענה זו אין כל אחיזה מן הרגע שקבוצות גדולות ומאורגנות ורבות משקל של שכירים המאוגדות בהסתדרות נטלו לידם את ניהול מאבקם המקצועי, ועל אחריותם וביוזמתם הכריזו על שביתות וקיימו אותן עד שבאו על סיפוקן. כנראה שאנו עומדים עתה בעיצומו של תהליך זה שבו איגודים מקצועיים בענפים שונים, נוטלים לידם את ניהול מאבקם, וכדי ליישב סכסוכי עבודה אלה, לא יהיה מנוס אלא לנהל משא-ומתן עם איגודים אלה ליישב הסכסוכים, כפי שקרה הדבר עם הסתדרות המהנדסים, עובדי החשמל ועם עובדי קבוצות אחרות.

"במצב זה של התרופפות המרות הצנטרליסטית של ההסתדרות על האיגודים המקצועיים המאוגדים בתוכה, ונוכח הזעזועים במשק הציבורי, שומה על בית המחוקקים בישראל לתת דעתו על בעיה זו. לכן הצעת החוק אשר יש לי הכבוד להגיש עתה, נועדה להנהיג תיווך חובה בשירותים ציבוריים. תיווך, ולא סתם תיווך אלא בירור וחקירה בפני מוסד ממלכתי אשר יגלו את נקודות המחלוקת ואת הרקע לסכסוך.

"אדוני היושב ראש, סבורני שהסכסוכים שהמדינה הועמדה בהם בשנים אחרונות וכן החשש המציאותי להמשך תהליך זה של זעזועים – מחייב אותנו לצעוד צעד ראשון קדימה. ולכן הנני מתכבד להמליץ על קבלת הצעת חוק זו של תיווך חובה בסכסוכי עבודה".

שר העבודה, יגאל אלון, הוסיף על המחמאות אותן חילק הח"כ הליברלי להסתדרות: "נתברכנו בהסתדרות עובדים כללית וחזקה. יש לה גם נקודות חולשה והיא צריכה להתאזר בתוך עצמה ולהטיל את מרותה וסמכותה על ציבור העובדים בארץ. ואמנם, לאושרנו, ההסתדרות הזאת היא אחראית מאוד, בעלת אחריות מקצועית וממלכתית".

לכן, לדעת אלון, מספיק כוחה של ההסתדרות לריסון שביתותיהם ה"פראיות" של השכירים והוא מכריז: "אודה לכנסת אם היא תוריד את הצעת החוק הפרטית של חבר הכנסת אברמוב מסדר-היום".

הצעת החוק שהוסרה מסדר יומה של הכנסת אסור לה שתסתיר את מציאות חיינו: הנהגת ההסתדרות מנהלת מדיניות אנטי פועלית הנהנית מתמיכתן המלאה של מפלגות הפועלים הציוניות, להנאת האינטרסים של הבורגנות הישראלית.