הספר סוקר את התפתחות יחסי ישראל-ערב בשנים 1961-1948 כפי שהשתקפו בעיתונות הישראלית ומעל במת הכנסת. דעות כל החוגים בישראל – מ"חרות" עד מק"י – מובאות בהרחבה מפי דובריהם המוסמכים ביותר. רבים ימצאו כאן לראשונה תיאור מפורט של עובדות נשכחות. המעטים היודעים את העובדות יופתעו להיווכח באיזו מידה מסוגל מנגנון תעמולה ממלכתי לעצב לא רק את השקפתו של האזרח אלא גם את זיכרונו.
מההקדמה להוצאה השנייה, 1999:
למהדורה זו צורפו נספחים הכוללים מידע שהיה חסוי בשעתו ונחשף רק עשרות שנים לאחר שכתבנו את הספר. שיערנו שניתוחינו יקבלו לימים אישור נוסף. ואכן, העובדות שנחשפו מאז, שאחדות מהן הפתיעו גם אותנו, מאשרות את ניתוחנו. אין פירוש הדבר שכל המידע החסוי מאותה תקופה כבר נחשף. (הנוסח המלא של ההקדמה בהמשך)
להוריד את כל הספר בקובץ PDF
הקדמה שנייה: אחרי שלושים-ושמונה שנים
ספר זה נכתב בשנים 1961-1957 וראה אור לראשונה בשנת 1961. היינו סטודנטים למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים וכתבנו אותו בשעות הפנאי שלנו. החלטנו לפרסם אותו עתה שנית כמסמך היסטורי – ללא שינוי, למעט תיקוני טעויות דפוס והוספת הנספחים – למרות שדעותינו כיום על נושאים אחדים שונות מאלה המשתקפות בספר.
בסוף 1962 השתתפנו בהקמת האירגון הסוציאליסטי "מצפן". במסגרת אירגון זה פיתחנו יחד עם חברינו ביקורת עקרונית על הציונות, ביקורת המרחיקה לכת הרבה יותר מזו שבה נקטנו בספר. בניגוד למה שמשתמע מהנאמר בספר, אין אנו רואים עוד את מלחמת 1948 כמאבק שחרור ישראלי נגד האימפריאליזם הבריטי אלא כהמשך המפעל הקולוניזאטורי של הציונות. גם עמדתנו כלפי ברית-המועצות הפכה משנת 1962 ואילך ביקורתית הרבה יותר מזו המשתקפת בספר, אבל השורשים וקווי היסוד של עמדתנו הביקורתית כלפי המדיניות הישראלית והציונות ניכרים היטב כבר בספר זה.
תוכניתנו המקורית היתה להראות כי השתתפות ישראל בפלישת בריטניה וצרפת למצרים ב-1956 לא היתה "מלחמת אין-ברירה" כפי שהתעקשה ממשלת ישראל ורוב הציבור בישראל, אלא מלחמה יזומה, חלק אינטגרלי ממדיניות בן-גוריון: הוא העדיף בריתות עם מעצמות קולוניאליות על פשרה עם הערבים.
במהלך איסוף החומר לספר נתבררו לנו עובדות נוספות ובייחוד חשיבות ההסכם הסודי בין בן-גוריון לעבדאללה ב-1948. הסכם זה הוא הפרה של החלטת החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, שקראה להקמת שתי מדינות בפלסטין – אחת ליהודים ואחת לפלסטינים – והביאה להקמת מדינת ישראל. בחותמו על הסכם זה גזל בן-גוריון חצי מהשטח שתוכנית החלוקה הועידה לפלסטינים. עבדאללה גזל את החצי השני. הפלסטינים נותרו בלא כלום. הסכם בן-גוריון-עבדאללה נועד למנוע הקמת מדינה פלסטינית והפך את ישראל למפירת החלטת החלוקה של האו"ם ולעושקת ישירה של אדמות הפלסטינים ועצמאותם.
במהלך איסוף החומר לספר נתבררו לנו עובדות נוספות ובייחוד חשיבות ההסכם הסודי בין בן-גוריון לעבדאללה ב-1948. הסכם זה הוא הפרה של החלטת החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, שקראה להקמת שתי מדינות בפלסטין – אחת ליהודים ואחת לפלסטינים – והביאה להקמת מדינת ישראל.
בחותמו על הסכם זה גזל בן-גוריון חצי מהשטח שתוכנית החלוקה הועידה לפלסטינים. עבדאללה גזל את החצי השני. הפלסטינים נותרו בלא כלום.
הסכם בן-גוריון-עבדאללה נועד למנוע הקמת מדינה פלסטינית והפך את ישראל למפירת החלטת החלוקה של האו"ם ולעושקת ישירה של אדמות הפלסטינים ועצמאותם.
הסכסוך הישראלי-ערבי לא החל ב-1967 וגם לא ב-1948. הוא החל ב-1897, ברגע שהציונות תבעה ריבונות יהודית על ארץ שרוב תושביה היו – למעלה מאלף שנה – ערבים.
אין זה סכסוך בין יהודים לערבים וגם לא בין יהדות לאיסלאם. מאות שנים חיו יהודים בירושלים, חברון, צפת וטבריה, ללא כל סכסוך רציני עם הרוב הערבי-מוסלמי בארץ.
זהו סכסוך בין תנועה פוליטית – הציונות המדינית – לבין הלאומיות הערבית.
אחד-העם, במאמרו "אמת מארץ ישראל" (1894), חזה סכסוך זה מראש עוד בטרם ייסד הרצל את הציונות המדינית. ז'בוטינסקי במאמרו "קיר הברזל" (1923) הבהיר כי כל עם היה מגיב לציונות כפי שהגיבו ערביי פלסטין.
הציונים היגרו לארץ שרוב תושביה ערבים במטרה להקים בה מדינה ליהודים. האם הפלסטינים (שמנו ב-1920 600 אלף כנגד 60 אלף יהודים בארץ) אמורים היו לקבל בתרועות גיל תנועת הגירה המצהירה על שאיפתה להקים בפלסטין מדינה ליהודים, בה נועד להם במקרה הטוב סטטוס של מיעוט נסבל ובמקרה הרע סטטוס של פליטים שגורשו מאדמותיהם ומארצם? איזה עם היה מסכים לדבר כזה?
למרות שהסכסוך בין הציונות לפלסטינים היה בלתי נמנע, היו מספר הזדמנויות לפשרה. הזדמנות אחת היתה ב-1956 לאחר שנאצר הלאים את תעלת סואץ וממשלות בריטניה וצרפת תכננו פלישה למצרים כדי לכבוש מחדש את תעלת סואץ בכוח צבאי. דעת הקהל העולמית התנגדה לפלישה כזאת. ממשלות בריטניה וצרפת תכננו להטעות את דעת הקהל; הן חתמו על הסכם סודי עם בן-גוריון, לפיו תפלוש ישראל למצרים ותספק תירוץ לצבאות צרפת ובריטניה לפלוש לתעלת סואץ כדי להפריד כביכול בין ישראל למצרים, ולהבטיח חופש שיט בתעלת סואץ.
נאצר חשש מאפשרות זו והיה מוכן להסכם שלום עם ישראל. הוא היה המנהיג הערבי הראשון שהציע שלום לישראל (בוועידת בנדונג ב-1955). הוא התנה זאת בכך שישראל תציית להחלטת החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 ותחזיר לפלסטינים את השטח שהאו"ם הועיד להם. בן-גוריון דחה את הצעת השלום של נאצר וכינה אותה "קטרוג מתחסד". בהיות נאצר מנהיג נערץ בכל העולם הערבי היה הסכם שלום אתו עשוי להביא לפתרון הסכסוך. אך בן-גוריון העדיף שיתוף פעולה צבאי עם צרפת ובריטניה ודחה את הצעת השלום של נאצר.
בן-גוריון הכחיש תמיד שחתם על הסכם לשיתוף פעולה צבאי עם צרפת ובריטניה. גם רוב תושבי ישראל ב-1956 הכחישו קיום שיתוף פעולה צבאי ישראלי-צרפתי-בריטי למרות שהיה זה סוד גלוי כי שריון צרפתי נפרק בנמל חיפה ומטוסי קרב צרפתיים חנו בשדה התעופה לוד שבוע ימים לפני פלישת ישראל למצרים ב-29.10.1956.
במקורו נועד ספר זה להסביר מדוע העדיף בן-גוריון ב-1956 לפלוש למצרים עם צרפת ובריטניה על שלום עם נאצר. מטרת הספר היתה להסביר זאת מבלי להשתמש במידע סודי אלא אך רק בחומר שנדפס בעיתונות הישראלית בשנים 1948 – 1956. הקורא ישפוט באיזו מידה הצלחנו לעשות זאת.
רוב הציבור היהודי בישראל הכחיש שיתוף פעולה ישראלי-צרפתי-בריטי גם הרבה שנים לאחר שהתפרסמו ספרי זיכרונות של גנרלים ופוליטיקאים צרפתים ובריטים, שדיווחו כי ב-23.10.1956 בא בן-גוריון לסבר שליד פאריס וסיכם שם הסכם סודי לשיתוף פעולה ישראלי-צרפתי-בריטי לפיו תפתח ישראל במלחמה (שכונתה בישראל "מבצע קדש") נגד מצרים ב-29.10.1956 ובעקבותיה יפלשו צבאות צרפת ובריטניה למצרים, יפילו את נאצר ויחזירו את תעלת סואץ לבעליה הבריטים-צרפתים. בתמורה קיבלה ישראל מצרפת מטוסים, טנקים, תותחים, והגנה אווירית צרפתית על תל אביב. בן-גוריון גם תכנן לספח את חצי האי סיני לישראל. הוא טען שסיני אינו חלק ממצרים. כך חשבו גם רוב הישראלים לאחר הניצחונות הצבאיים במלחמות 1956 ו-1967.
כשיצא ספרנו לאור ב-1961 הוא התקבל בשתיקה. כל העיתונאים, המזרחנים וההיסטוריונים נמנעו מלסקור אותו. רוב הישראלים הגיבו לספר לפי העיקרון: "עובדות לא ישנו את דעותי". הם התעקשו ש"מבצע קדש" היה מלחמת "אין-ברירה" שנכפתה על ישראל בגלל שאיפת נאצר להשמידה. בן-גוריון הכחיש עד יום מותו שביקר בצרפת ערב המלחמה וחתם על הסכם לשיתוף פעולה צבאי עם צרפת ובריטניה. גם שמעון פרס, ששימש ב-1956 שליח בן-גוריון במגעיו עם צרפת, המשיך להכחיש שיתוף פעולה זה במשך 30 שנה. אך באוקטובר 1986, במלאת 30 שנה לפלישת ישראל למצרים, חגג פרס עם עמיתיו הצרפתיים מ-1956, בטקס פומבי באוניברסיטה ע"ש בן-גוריון בבאר-שבע, את שיתוף הפעולה שאותו הכחיש במשך 30 שנה.
כדי להסביר את פלישת ישראל למצרים ב-1956 היה עלינו להסביר את הרקע לפלישה, את "פעולות התגמול" הישראליות בשנות ה-50' וגם את מלחמת 1948. במהלך איסוף החומר התברר לנו כי שורש הסכסוך הישראלי-ערבי אינו בסכסוך שבין ישראל למדינות ערב אלא בסכסוך שבין ההתנחלות הציונית לפלסטינים על אדמות פלסטין ועצמאותה. עובדה בסיסית זו הוכחשה נמרצות מ-1950 עד האינתיפאדה ב-1987 על ידי כמעט כל המנהיגים, המורים, העיתונאים, ההיסטוריונים, והמזרחנים של הממסד הישראלי, וגם רוב הציבור היהודי בישראל, כולל רבים מאלה שלחמו 1948.
נדרשו שש שנות אינתיפאדה והרבה קורבנות אדם בטרם הסכימו רוב הישראלים להודות בקיום עם פלסטיני ובצדקת תביעותיו.
40 שנה התעקשו רוב הישראלים ש"אין עם פלסטיני", ולכן אין סיבה פוליטית לסכסוך הישראלי-ערבי. בגלל התעקשות זו הסיקו רבים שהסיבה לסכסוך הישראלי-ערבי היא "שנאת-יהודים מצד הערבים". מכאן התבקשה מסקנה שאין ברירה לישראל אלא להמשיך ולהגן על עצמה מפני השמדה. הרבה בני נוער ישראלים היו מוכנים להקריב – ואף הקריבו – את חייהם, בהאמינם שהם מגינים על עצמם מפני השמדה כיוון ש"אין ברירה".
האמת היא שהיתה ברירה ב-1938 לתמוך במרד הערבי נגד הבריטים וליצור ברית עם הפלסטינים.
היתה ברירה ב-1948 להישאר בגבולות החלוקה של האו"ם ולא לגזול את החלק של פלסטין שהאו"ם הקצה לפלסטינים.
היתה ברירה נוספת ב-1956 לחתום הסכם שלום עם נאצר, ולא לפלוש למצרים עם צרפת ובריטניה.
היתה ברירה ב-1967 שלא לתקוף את מצרים, ירדן וסוריה.
היתה ברירה ב-1971 להחזיר את סיני למצרים תמורת הסכם שלום עם מצרים ולמנוע את מלחמת יום הכיפורים 1973.
היתה ברירה ב-1982 שלא לפלוש ללבנון, והיתה ברירה לאחר פרוץ האינתיפאדה ב-1987 לדון עם הפלסטינים בהסדר פשרה ולא "לשבור להם את הידיים והרגליים" כפי שציווה רבין.
אך הציונות העדיפה מאז שנות ה-30' לנקוט כלפי הפלסטינים בכוחניות ולא בפשרה. כל הפשרות שהציונות עשתה עם הערבים לא באו מיוזמתה אלא נכפו עליה על ידי מעצמות זרות. הנסיגה מסיני ב-1956 והשלום עם מצרים ב-1977 נכפו על ישראל על ידי ארצות הברית. הסכם אוסלו הוא תגובה ישראלית ללחץ אמריקאי להמשיך את שיחות מדריד. מימוש הסכם אוסלו מתבצע בלחץ אמריקאי על ישראל. הסכם הוגן עם הפלסטינים אפשרי, אך מחייב ויתורים שאין הציונות מוכנה להם. כל עוד מונחית מדיניות ישראל על ידי עקרונות הציונות לא ייתכן שלום אמת עם הפלסטינים.
תנאי הכרחי להסכם שלום – ששני הצדדים תומכים בו מרצון ולא מכפייה – הוא שישראל תהפוך ממדינת יהודי העולם כולו למדינת תושביה, ערבים כיהודים. מי שמתנגד לכך אל יתלונן על המשך הסכסוך.
הסכם אוסלו אינו שלום אמת אלא פתרון של "אפרטהייד", הונאה שנועדה להקים מכלאה פוליטית לפלסטינים בנוסח בנטוסטאן כדי לעקוף פתרון צודק לסכסוך. במוקדם או במאוחר יסתיים ניסיון זה כפי שהסתיים ניסיון הבנטוסטאן בדרום-אפריקה.
בדרום-אפריקה נפתר סכסוך ממושך ועקוב מדם בהקמת מדינה משותפת. זה מלמד כי יש סיכוי סביר לחיים משותפים תוך שוויון גם כאן.
*
למהדורה זו צורפו נספחים הכוללים מידע שהיה חסוי בשעתו ונחשף רק עשרות שנים לאחר שכתבנו את הספר. שיערנו שניתוחינו יקבלו לימים אישור נוסף. ואכן, העובדות שנחשפו מאז, שאחדות מהן הפתיעו גם אותנו, מאשרות את ניתוחינו. אין פירוש הדבר שכל המידע החסוי מאותה תקופה כבר נחשף.
עקיבא אור, משה מחובר, 1999